אוהד ואלדד שאלתיאל הם שני אחים אמנים שעוסקים בהוראת האמנות. אלדד הוא אוצר מחלקת החוגים במוזיאון ישראל ירושלים, ואוהד הוא המנהל הפדגוגי בסדנאות של מוזיאון תל אביב לאמנות. השניים נפגשו כדי לשוחח על הקווים המקבילים והמשיקים בחייהם ועל תפיסותיהם בדבר אמנות, חינוך ומוזיאונים.

 

הכול נשאר במשפחה

בונקר מזכוכית, אלדד שאלתיאל, 2010. צילום: אלדד שאלתיאל

בונקר מזכוכית, אלדד שאלתיאל, 2010. צילום: אלדד שאלתיאל

אלדד: אין ספק שאנחנו דומים מאוד, ואני מאמין שמלבד המטען הגנטי שאנחנו חולקים כאחים, לסביבה שבה גדלנו יש השפעה גדולה על כך. מובן שהכול מתחיל מוקדם מאוד, כשהיינו ילדים ובילינו זמן רב ביחד, בעיקר כי לא היו עוד ילדים בכפר האמנים בעין הוד, שם גדלנו. אני זוכר שעבדנו הרבה בסטודיו של ההורים: בתחילה ציירנו, אבל בהמשך למדנו לעבוד בזכוכית ועזרנו לאבא ליצור את הוויטראז’ים שלו. שם לטעמי התבססו אצלי הכמיהה לחומר וחכמת הידיים.

אלדד: אחת החוויות המכוננות שלנו קשורה לימינו כחיילים, והיא מלחמת לבנון. נראה לי שצריבתה הייתה הקשה והמשמעותית מכולן. כיום רוב העשייה האמנותית של שנינו  מושתתת על מה שחווינו שם. הבונקרים מזכוכית שאני מפסל והמוצבים או הזיקוקין די-נור שאוהד מצייר.

אוהד: אתה כמובן צודק. בעצם כל מסלול חיינו נע במקביל. השתתפנו והדרכנו במחנות האמנות באכסניית הנוער בית וגן בירושלים, למדתי בבצלאל אחריך, לאחר מכן לימדתי במוזיאון ישראל. הגענו לארצות הברית סמוך זה לזה, לאחר שהתקבלתי ללמד ב – P.S.1  של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) ובמוזיאון המטרופולין בניו-יורק. הבאתי אותך שנלמד יחד במטרופולין ובמחנות הקיץ, וצברנו הרבה ניסיון זה בצד זה. כשחזרנו מארצות הברית, שוב מצאנו את עצמנו במסלולים מקבילים במוזיאונים, אתה במוזיאון ישראל, ואחר כך אני עברתי לתל אביב. כיום שנינו שוב חולקים את אותו התפקיד כמנהלים בשני המוזיאונים.

אלדד: כשבוחנים את התפקידים הנוכחיים שלנו, אי אפשר להתעלם מכך שגדלנו בבית ששילב אמנות והוראה. אבא, יוסף שאלתיאל, לימד 35 שנים במדרשה, אבל גולת הכותרת החינוכית הייתה הקמת בית הספר האקדמי לאמנות בעין הוד בשיתוף אוניברסיטת חיפה, שהיה הראשון בארץ שהעניק תואר BFA באמנות. אימא, אורה שאלתיאל, לימדה אמנות ביישובי האזור במשך שנים, ולבסוף הקימה את מגמת האמנות הפלסטית בבית הספר רעות בחיפה. אצל שניהם לא הייתה הפרדה בין העבודה החינוכית לסטודיו ולבית. כילדים שמענו והכרנו את תלמידיהם שביקרו בבית לעתים קרובות. אני זוכר שהמסירות שלהם לתלמידים הייתה טוטלית, מהדאגה לרווחת הפרט ועד לעומק תוכנֵי ההוראה של עולם האמנות; אותה טוטליות שהייתה אצלם גם כאמנים יוצרים בסטודיו.

יוסף שאלתיאל מצייר בעין הוד, 1956. צלם לא ידוע

יוסף שאלתיאל מצייר בעין הוד, 1956. צלם לא ידוע

 

ללמד וללמוד אמנות: אי אפשר להפריד את השלבים

אוהד: עבורי עבודה מול אנשים זה ללמד. אני רואה את המושג ללמד ברמה רחבה. ללמד זה לא רק “אני המורה ואתה התלמיד”, אלא “אנחנו לומדים”. זה לא מהלך ליניארי אלא סיבובי, ספירלי, הדורש זמן רב.

אוהד: כשאני חושב על תהליך הלמידה אני רואה ארבעה היבטים:
1. תהליך אטי של התנסות, הכולל התמודדות, הצלחה, כישלון ורכישת ידע, מיומנות ויכולת.
2. קשר עם אמן מורה או עם מורים שמאפשרים זוויות הסתכלות רבות ומגוונות.
3. יחסי גומלין עם עמיתים, חברים לקבוצת הלימוד. בתקופת בצלאל הלמידה הכי משמעותית עבורי הייתה מחבריי לכיתה, וגם היום אני לומד הרבה מאמנים אחרים.
4. ההתבוננות בחיים בכלל ובאובייקטים, בעיקר יצירות מקור במוזיאון, שיוצרת הבנה עמוקה יותר, פרופורציות אחרות.

אלדד: בעיניי ההוראה מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון הוא העברת ידע, ובשלב השני נוצר דיאלוג, שזה השלב שמעניין אותי, כי זה החלק המשמעותי שיש בו נתינה וקבלה.

אוהד: באמנות אי אפשר כל כך להפריד את השלבים; לפעמים דווקא בשלבים הראשונים של התהליך למדתי מאנשים שלכאורה אין להם כל ידע.

אלדד: האמת היא שגם אני נתקלתי במקרים שבהם למדתי מאחרים בשלב מוקדם יחסית של קשרי ההוראה. זכור לי שהלמידה הייתה בעיקר בהקשר לאמנות האישית שלי, אף שזו היצירה שלי, והיה נדמה לי שאני שולט בכל הרבדים שלה, ודווקא אנשים זרים האירו את עיניי להיבטים שלא חשבתי עליהם.

אלדד שאלתיאל. צילום: אילן שחר

אלדד שאלתיאל. צילום: אילן שחר

בבחינת ההשפעה של העמיתים, גם לי הייתה חוויה דומה בתקופת הלימודים בבצלאל ובאוניברסיטת קולומביה. הקשר עם חבריי התלמידים היה חשוב ומשמעותי. כיום אני מרגיש בעיקר בדידות. אני לבד בסטודיו עם עצמי. אף אחד לא ישאל “כמה ציורים ציירת היום?” היום אין לי אנשים שאני מדבר אתם לעומק על היצירות שלי, אולי רק אתך. גם כשאני מציג בגלריה בתערוכה לא נוצר עוד השיח העמוק שאליו אני מתכוון.

אבל חשוב לי ללמד את מי שרוצה ללמוד. אני לא מאמין שאפשר לכפות הוראת אמנות. המוזיאון הוא מקום שבו ההוראה מתקיימת על בסיס של רצון חופשי, וזה מה שמאפשר לי ללמד.

אוהד: אני חושב שמגיל צעיר מאוד נוצר אצלך ואצלי הצורך או הרצון להשפיע, ליצור, להיות מעורב. זה יושב חזק בעבר שלנו, בתקופת התיכון, ההדרכה בתנועת הנוער, השירות הצבאי וכן הלאה.

אלדד: אצל ההורים שלנו, אורה ויוסף שאלתיאל, זו הייתה ללא ספק תפיסת חיים. אני בפירוש זוכר מקרים של נתינה לאחרים, שאִתם חלקנו את המעט שהיה או אפילו לא היה.

 

יצירת המקור – כמעט חוויה דתית 

כוויות יער, אוהד שאלתיאל, 2012

כוויות יער, אוהד שאלתיאל, 2012

אוהד: הגעתי לאגף הנוער במוזיאון ישראל עוד כסטודנט בבצלאל, בתקופת איילה גורדון וסמדר תירוש. מהן למדתי את המשמעות העמוקה והמכריעה של המפגש עם יצירת המקור במוזיאון עבור התלמידים במעשה ההוראה. מאז אני משתדל תמיד לשלב בהוראה שלי חשיפה ליצירת מקור במוזיאון או בגלריה, ולכן בעיניי אין ולא יהיה תחליף ללמידה במוזיאון: לראות את משיכות המכחול, את הנחת הצבע, את הצבעוניות הנכונה; בפיסול – ההסתכלות התלת-ממדית, המרחב, קנה המידה, וכמובן בפרפורמנס או במיצב.

אלדד: בעיניי ההשפעה של יצירת המקור עלינו התחילה עוד מוקדם יותר, בילדות. המגע עם חומרים שאליהם נחשפנו בסטודיו כשעזרנו לאבא לעשות ויטראז’ים, העופרת והזכוכית שעד היום הן חומרי הגלם לפיסול שלי, העזרה לאימא בהדפס, הצפייה בהם מציירים, ובעיקר העבודה בידיים. ונוסיף את התערוכות בגלריית הכפר ואת הביקורים בסטודיו של אמנים חברי הכפר. עבורנו העשייה האמנותית זרמה בעורקים ותמיד הייתה שם.

עבורי המפגש עם יצירת מקור הוא כמעט חוויה דתית. שם נמצאת התובנה שאתה חלק ממשהו גדול יותר; שאתה מתייחס למי שהיה לפניך ולמי שפועל במקביל ולמי שיהיה בעתיד; שכרגע, בזמן שאתה יוצר, אתה הקצה של שרשרת היצירה הזו. את הדיאלוג החסר עם עמיתים לעבודה אני מנהל עם עצמי ועם היצירות שאני רואה. אין לי ספק שהחשיפה ליצירות מקור חשובה מאין כמוה, והיא שמאפשרת צמיחה וגדילה.

אוהד שאלתיאל ויצירות זיקוקין די-נור. צילום: אלדד שאלתיאל

אוהד שאלתיאל ויצירות זיקוקין די-נור. צילום: אלדד שאלתיאל

אוהד: אני רואה בעשייה החינוכית שלנו גם שאיפה ליצור מקומות שנותנים הזדמנות לכל סוגי הקהלים הבאים בשערינו, מעין עיר מקלט. למשל, תלמידים ללא יכולת כלכלית שאנחנו מממנים עבורם מלגות לימוד. בכל שנה יש לנו כ-70 תלמידים כאלו.

אלדד: גם אני רואה בנושא החברתי שליחות. אני חייב לציין שהשקפה זו מוצאת הד והיענות באגף הנוער ובמוזיאון בכלל, וכך אני יכול לפתח וליזום פרויקטים רבים שמאפשרים לנו כמוזיאון להיות מעורבים ולהשפיע על מרקם החיים העדין של ירושלים.

ניהול – דרגות החופש

אוהד: חשובה לי מאוד המילה לאפשר. זוהי עבורי מילת מפתח בתפיסת הייעוד שלי כמנהל, כמחנך, כאמן, ואולי קודם כול כאדם. חשוב לי לשמור על המקום של התלמיד, אבל גם של המורה. כך אני מאמין שאפשר לייצר עבורם את המרווח הדרוש שיאפשר להם לגדול ולצמוח. ההתפתחות של המורים תלויה בתחושת הביטחון שלהם שיש להם גיבוי, גם אם הם טועים. אני מאמין שתחושת החופש שניתנת למורים מחלחלת מהם אל התלמידים, מעין DNA שעובר במערכת שלנו.

משפחת שאלתיאל. צילום: מירי שאלתיאל

משפחת שאלתיאל. צילום: מירי שאלתיאל

אלדד: גם אני מאמין שחשוב לאפשר למורה אוטונומיה, חופש אקדמי לגבי התכנים ודרכי ההוראה. לעשות מקום ולהקטין את העצמי כדי לתת למורים מרחב פעולה. הייתי מרחיב את זה לחשיבות המושג חופש בעיניי. החופש ליצור ולעשות את מה שאנו מאמינים בו הוא אולי הדבר החשוב ביותר. יותר מכך, אני שמח שכמנהל יש לי דרגות חופש שמאפשרות לי ליצור די מרחב חופשי למורים ולתלמידים שאני אחראי להם. כדי לאפשר את זה, חלק גדול מהזמן שלי כמנהל מוקדש לניקוי רעשי הרקע, כלומר לתת מענה לכל ההיבטים הבירוקרטיים כדי לפטור מהם את המורים ולאפשר להם להתרכז בהוראה.

אני בהחלט מסכים שמערכת כמו שלנו צריכה להיות סובלנית ומסוגלת להכיל גם טעויות.

אוהד: עם זאת, אין הכוונה שהחופש יהפוך להפקרות. חייבים לייצר איזון בינו לבין פיקוח, הסתכלות ובקרה על התהליכים החינוכיים. במובן הזה יפה לראות איך צוות ותיק קולט לתוכו מורים צעירים ומעביר להם את המסר הזה של לאפשר מרווח לצמיחה והתפתחות.

אלדד: בהחלט חשוב לעמוד על האיזון שבין הכלה וגיבוי לצוות ובין הצבת גבולות ועמידה עליהם. זה אחד המרכיבים העדינים והקשים כמנהל. במשך השנים היו מקרים שדרגות החופש אכן נוצלו לרעה, אבל אלו היו מקרים שוליים ומעטים, ואני מוכן לספוג אותם כדי להמשיך ולאפשר את החופש.

2 Comments

  1. ישראלה הרבלין says:

    05/01/14 @ 13:42 

    אלדד ואוהד,
    שניכם, כל אחד באופןובנסיבות שונות יקרים לי.
    ולראות את שניכם מחליפים דיעות ומתבוננים על התפקיד, על היצירה בחייכם על משמעות ומהות החינוך כדרך חיים, על המשפחה ובית הגידול שלכם שהוליד את השיח הזה ואת מה שאתם היום- מרגשת במיוחד.
    תודה על השיתוף, בידידות והרבה הערכה,
    ישראלה

    הגב
  2. עדינה ינאי says:

    12/01/14 @ 11:15 

    אלדד ואוהד.
    מאוד נהניתי לקרוא את דו השיח ביניכם.
    אתם חיים את האמנות ואת הנתינה לאחרים ואני כבת לציירת הדי קנדל שהיכירה את ההורים ולמדה יחד עם האבא אצל צבי מאירוביץ,מכירה ומבינה את התחושות של גדילה בבית של אמנים.וכמוכם ממשיכה לשלב בין האמנות שלי להוראה .
    תמשיכו ליצור ולהעניק מעצמכם
    בחברותרבה
    עדינה

    הגב

כתיבת תגובה