דצמבר 2017: גוף

העיסוק בגוף האנושי ובחוויה הפיזית עולה תדיר בתחום המוזיאלי כיום, מתוך מחשבה על חוויית הצופה, על תהליכי למידה ועל התנסויות שונות כחלק מהותי בעיצוב חללי תערוכה. אך ישנו צד נוסף לנושא: הצגת הגוף האנושי בתערוכות – שרידי אדם כמו שלדים, גולגולות, עצמות, גופות חנוטות ומומיות. קיימים אוספי ענק של שרידי אדם במוזיאונים ובאוניברסיטאות ברחבי העולם, בעיקר במוזיאוני טבע, אנתרופולוגיה וארכיאולוגיה, אך גם באתרים ובמוזיאונים היסטוריים. הממצאים הגיעו לאוספים מחדרי מתים ובתי חולים, משדות קרב, מקברים, מתרומות ולעתים אף מהוצאות להורג. רוב הממצאים הללו אינם מוצגים בתערוכות אלא מאוחסנים. הם בעלי מעמד מיוחד באוספים מוזיאליים, לאור תרומתם הרבה למחקר ולחינוך, אך גם בשל ייחודם כבעלי חשיבות אישית, תרבותית, רוחנית או דתית.

סוגיית הבעלות על השרידים הללו קשורה בעיקרה ליחסי כוח ולזכויות אדם כאשר לא התקבלה רשות מהמת או מקרוביו. בהקשר זה יש להדגיש את ריבוי התצוגות של מיעוטים אתניים, שמנוצלים על ידי בעלי הכוח ללא זכות על גופם גם לאחר מותם.

הדיון בנושא זה נע בין שני קצוות מרכזיים: הרצון לשמור על שרידים אנושיים במוסדות ציבוריים ומחקריים (כמו מוזיאונים) לצורך מחקר ולמידה, לצד הדרישה להחזירם ליורשיהם או קהילותיהם ולהביאם לקבורה. תומכים בהצגת שרידי אדם טוענים כי יש חשיבות רבה בהצגת ממצאים אותנטיים בעלי ערך חינוכי ומדעי. מכאן עולה השאלה אם מספיק להציב חלופה מייצגת לשרידי האדם, כמו תבנית, שחזור או בובה, ומהי המשמעות של מפגש עם האובייקט המקורי בתפיסה המוזיאלית והחינוכית. טיעונים התומכים בקבורה קשורים במידה רבה לחשיבות הרוחנית-הדתית של הגוף המת ומקום הקבורה ולמוסכמות ואיסורים סביב מגע עם המת או הפרעה לגוף שנקבר. נוסף על כך, קיימת סוגיית הבעלות על השרידים הללו, הקשורה בעיקרה ליחסי כוח ולזכויות אדם כאשר לא התקבלה רשות מהמת או מקרוביו. בהקשר זה יש להדגיש את ריבוי התצוגות של מיעוטים אתניים, שמנוצלים על ידי בעלי הכוח ללא זכות על גופם גם לאחר מותם.

איסוף והצגת שרידי אדם
עוד לפני המאה ה-19 הייתה תופעה של איסוף שרידי אדם. אולם במהלך מאה זו היה נהוג לאסוף שרידי אדם כמו מומיות ולסחור בהם, מתוך תפיסות מדעיות ומחקריות שהחלו להתהוות וכחלק מפעולה של רשת חוקרים ומדענים בעלי קשרים למוזיאונים בארצות הברית. האיסוף בתקופה זו הפך לאינטנסיבי וכמעט אובססיבי, עד שבסוף המאה ה-19 מוזיאונים בארצות הברית התחרו על איסוף גולגולות, שלדים, מומיות ומאובנים אנושיים בעידן שמכונה “מלחמת הגולגולות”. האיסוף חסר ההבחנה הזה כלל גם שרידים לא מזוהים שהגיעו משדות קרב. קיצוניות זו מתבטאת היטב בסיפורו של לוחם במלחמת האזרחים האמריקאית שנאלצו לקטוע את זרועו הפצועה, ובעת ביקורו במוזיאון הרפואה הצבאית בוושינגטון די. סי. הוא זיהה את ידו הקטועה מוצגת בתערוכה.

פיליפינים יושבים במעגל בפארק השעשועים “Dreamland” בקוני איילנד, ניו יורק, 1905 (מתוך ספריית הקונגרס האמריקאי: LC-DIG-ggbain-03959, http://www.loc.gov/pictures/resource/ggbain.03959/)

תפיסות גזעניות וקולוניאליסטיות שיחקו תפקיד מרכזי בתחום זה, כאשר נאספו בעיקר שרידי עמים “אחרים” ומעט מאוד של האדם הלבן האירופאי-אמריקאי. במקביל לנהירה לתערוכות שהציגו שרידי אדם, קהלי ענק התקבצו להתבונן בממצאים אנושיים חיים – בילידים ששוכנעו לנסוע או שנלקחו בכוח לאירופה ולארצות הברית והוצגו ב”גני חיות אנושיים”. תצוגות אלו התקיימו בעיקר בירידים, אך גם מוסדות שנחשבים למחקריים או למדעיים לקחו בהם חלק. במקרה קיצוני שאירע ב-1906 בארצות הברית, גבר מקונגו בשם אוטה בנגה (Ota Benga) הוצג בגן החיות בברונקס כחלק מתצוגת הקופים. תצוגות אלו המשיכו עד שנות ה-50 המאוחרות של המאה ה-20 באירופה. בהתחשב בגישה של החברה המערבית להצגה של בני אדם חיים, היחס לשרידי אדם של אנשים מתרבויות אלו איננו מפתיע.

“גיירמו אנטוניו פאריני ואנשי האדמה שלו”, 1884, תצלום על כריכת הספר “Invention of the Savage: Human Zoos”, שפורסם ב-2012 כחלק מתערוכה במוזיאון קיי בראנלי בצרפת http://www.quaibranly.fr/en/exhibitions-and-events/at-the-museum/exhibitions/event-details/e/exhibitions-34408/

חינוך ומדע מול זכות וכבוד
אוכלוסיות ילידות ומיעוטים אתניים החלו לדרש הכרה בזכויותיהם התרבותיות, כחלק מהמאבק לזכויות אדם שהחל בשנות ה-60. בשנות ה-80 החלו פניות למוזיאונים ולאוספים בבקשה להחזרת חפצים, ממצאים ארכיאולוגיים וגם שרידים אנושיים. במשך שנים רבות שרידי אדם של אוכלוסיית הילידים האמריקאים זכו לטיפול משפיל ולא שוויוני. לדוגמה, באתר הארכיאולוגי “Dickson Mounds” באילינוי הוצגו שרידי אדם בגלוי וללא אמצעי שימור או הגנה. הפגנות ענק קראו להבאתם לקבורה. במקרה אחר התגלו שרידי אדם בחפירות באתר בנייה, והממצאים שזוהו כאירופאים-אמריקאים (לבנים) נקברו מחדש, בעוד שאלו שזוהו כשייכים לילידים אמריקאים נשלחו למעבדת מחקר.

לאחר מאבקים רבים אושר ב-1990 החוק האמריקאי המכונה NAGPRA: The Native American Graves Protection and Repatriation Act. החוק מחייב מוסדות שזוכים למימון פדרלי – כלומר מוזיאונים, אוניברסיטאות וכדומה – להחזיר “חפצים תרבותיים” לילידים אמריקאים בעלי קשר שושלתי מוכח. כך עשרות אלפי שרידים וחפצים הוחזרו לבעליהם. במקרים שבהם הוחלט שלא להחזיר פריטים מסוימים לנציגי קהילות ושבטים, מספר מוזיאונים מצאו פתרונות ביניים לטיפול ראוי בהם. לדוגמה, בני שבט ההופי (Hopi) ביקשו ששרידים וחפצים מסוימים לא יוצגו לקהל מפאת קדושתם ויטופלו רק בידי גברים, בהתאם למסורת השבט. גם חפצים, כמו מסכות קדושות, נתפסים כהתגלמות של אל וכמו כל יצור חי יש להאכילם ולפזר עליהם קמח תירס וטבק. מוזיאון הפילד (Field Museum) בארצות הברית מתמודד עם אתגרים אלו, שכן חומרים כמו קמח תירס מושכים מזיקים ויכולים לפגוע באוספי המוזיאון. מנגד, מקרים מורכבים אלה מייצרים הזדמנויות לחינוך של הקהל הרחב ולהעמקת הקשר עם הקהילה סביב טקסים ומסורות.

מוזיאונים בריטיים ממשיכים להציג שרידי אדם, אך ההנחיות האתיות הבריטיות ממליצות על סימון ברור ומיקום צדדי יחסית של ממצאים אלו כדי למנוע מפגש מקרי למי שאינו מעוניין בכך.

האתגרים האתיים והחוקיים הללו זוכים להתייחסות, באיחור ניכר, גם במדינות אחרות שבעבר שלטו באוכלוסיות ילידות. רק בשנת 2000 ראשי ממשלות בריטניה ואוסטרליה הצהירו על כוונתם להגביר את הניסיונות להחזיר שרידי אדם לקהילות ילידים באוסטרליה. בהמשך הוקמה ועדה מייעצת שבדקה את האוספים בגלריות ובמוזיאונים המקבלים מימון ציבורי, כדי לזהות אובייקטים שראוי להחזירם. העיסוק במקרים אלו משתלב עם דיונים וחקיקה עכשווית סביב ביו-אתיקה וטיפול ברקמות אנושיות. מוזיאונים בריטיים ממשיכים להציג שרידי אדם, אך ההנחיות האתיות הבריטיות ממליצות על סימון ברור ומיקום צדדי יחסית של ממצאים אלו כדי למנוע מפגש מקרי למי שאינו מעוניין בכך. אלו פתרונות עדינים שלא באמת משנים את התצוגה של שרידי האדם ואינם תורמים לכבוד המת, אלא נועדו להגן על המבקרים, אם כי שלט קטן לא בהכרח ימנע ממבקרים צעירים לבוא במגע קרוב עם שלד אנושי – מפגש שאף עלול לפגוע בחלקם.

שלדו של “הענק האירי” מוצג במרכז תערוכת אוסף הנטריאן (Hunterian Collection) במכללה המלכותית לכירורגיה של אנגליה. צילום: פול דין, 2007 (מתוך ויקיפדיה: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Hunterian_Collection.jpg)

קיימים מקרי קיצון של אוספים שאין ספק שיש בהם פגיעה בציבור, כמו במוזיאון ניירובי שבקניה, שבו קיים אוסף עצום של שרידי שלדים ועצמות, הכולל ממצאים עתיקים חשובים למחקר האבולוציה האנושית. אולם חלק מהאוסף במחלקת מחקר העצם של המוזיאון אינו עתיק ומקורו במרד המאו-מאו (Mau Mau), שהתרחש בקניה בשנות ה-50. בתקופה קשה זו המורדים ביצעו מעשי רצח רבים וגופות הנרצחים נשארו בידי המשטרה לחקירה ולעדות משפטית. בסיום המלחמה השרידים הללו לא הועברו למשפחות ולקבורה אלא נמסרו באופן מפתיע ומצמרר למוזיאון, שברשותו מצוים כיום שרידים של 481 גופות. מטרידה עוד יותר העובדה כי כל השרידים מזוהים לפי המקום שבו נמצאו, סיבת המוות, המגדר והגיל, ומתוכם 200 שרידים אף מזוהים במדויק בשמם. כלומר, ניתן להעניק לגופות רבות קבורה הולמת. סיבה אפשרית לכך שלא מנסים לזהות את שאר הגופות היא האשמה שתיפול על הרוצחים כשתתברר זהותם, בתקופה שבה הקנייתים מנסים לשמר את השלום ולהניח לזוועות העבר. שיקולים מדעיים או חינוכיים המתירים הצגת שרידי אדם מורכבים דיים, אך כאשר נכנסים במקומם שיקולים פוליטיים וחברתיים המצב בעייתי עוד יותר. ראוי לבדוק אם קבורתן של מאות גופות אכן מהווה מכשול לשמירה על השלום, או שהיא מאפשרת סגירת מעגל עבור קנייתים רבים – שלב הכרחי בהתמודדות עם אירועים כה טראומטיים.

הצגת שרידי אדם כיום
לצד הבעייתיות סביב הצגת שרידי אדם במקרים שהוזכרו לעיל, יש לבחון מקרים שבהם בוחרים במכוון להציג שרידים כאלו דווקא בשל התגובה הרגשית האינטנסיבית וכעדות קונקרטית לאירועים היסטוריים. במקרים אלו נציגי האוכלוסיות הללו מאפשרים ואף מעודדים את הצגת שרידי האדם.

דוגמה מובהקת לכך מוכרת לנו מממצאים הקשורים לזיכרון השואה, כגון תצוגת השיער הגזוז של קרבנות יהודים במוזיאון באושוויץ או הר האפר הממוקם במחנה ההשמדה מיידאנק. מה תהיה התגובה אם יוחלט לקבור את כל שרידי האדם מהשואה המוצגים במוזיאונים ובאתרי זיכרון? האם נראה בכך ניסיון לטשטש עדויות היסטוריות חשובות, או שמא נכון להביא את השרידים הללו לקבורה בהתאם למסורת היהודית המקדשת את כבוד המת?

ניתן לראות כאן גם רצון להתחבר דווקא לממד האנושי ביותר, בעצם המפגש של גופו של המבקר עם גופם המוחשי של הקרבנות באופן שמייצר זעזוע מכוּון, אך גם הזדהות גופנית בסיסית.

מיותר לציין שהמפגש עם הממצאים הללו קשה וכולל ממד של אנונימיזציה והחפצה, כביטוי של הגישה הנאצית כלפי היהודים מלכתחילה. אולם ניתן לראות כאן גם רצון להתחבר דווקא לממד האנושי ביותר, בעצם המפגש של גופו של המבקר עם גופם המוחשי של הקרבנות באופן שמייצר זעזוע מכוּון, אך גם הזדהות גופנית בסיסית. כך שואפים לעורר במבקרים אמפתיה, במקביל לעדותם המוחשית לזוועות, כחלק מהתפיסה המעניקה חשיבות להוכחות קונקרטיות כדי למנוע את הכחשת התרחשותם של האירועים – איום שממשיך להתקיים גם בתקופתנו. דווקא בהקשר היהודי, המדגיש את חשיבות כבוד המת ואת קבורתו, ישנו צורך כמעט קיומי להציג ממצאים אלו כעדות שלא ניתנת להכחשה, גם אם הצגתם מהווה פגיעה מסוימת בכבוד המת. כלומר, קיים כאן יחס מיוחד לממצאים יוצאי דופן בעלי רגישות גבוהה ביותר. רגישות זו אינה מובילה לתוצאות זהות בכל המקרים – לעתים היא דורשת קבורה של שרידים, ולעתים דווקא תובעת את הצגתם.

ייתכן שבהקשר של זיכרון השואה הדברים נראים לנו מקובלים יחסית, אך נרגיש זעזוע מול אתר ההנצחה ומונומנט “שדות הקטל”, המנציחים את רצח העם הקמבודי בידי הקמר רוז’. באתר, הממוקם בשדות שבהם הוצאו להורג אלפי קרבנות, המבקרים יכולים לראות שרידי אדם כמו עצמות בקברי האחים הפתוחים. המונומנט המרכזי באתר מכיל כ-5,000 גולגולות של קרבנות הקמר רוז’, שניתן לצפות בהם דרך קירות זכוכית. יש שירגישו כי שמדובר בתצוגה מקברית, ואחרים יביעו את דאגתם משימור הממצאים שמצויים בתצוגה פתוחה וללא טיפול של משמרים.

תצוגה פתוחה של עצמות ילדים שנרצחו ב”שדות הקטל” בידי הקמר רוז’ בקמבודיה. צילום: אוליבר ספאלט, 2002 (מתוך ויקיפדיה: https://en.wikipedia.org/wiki/File:Killing_fields_bones.jpg)

ראוי לבחון האם אנו מסוגלים להתמודד דווקא עם הצגה של ממצאים שבעצם עברו דה-הומניזציה ואנונימיזציה, כמו אפר או עצם יחידה, שקשה לזהות בהם בבירור את הגוף האנושי, יותר מאשר אובייקט כמו גולגולת שיש בה התגלמות מובהקת יותר של גוף האדם. האם ייתכן שהעניין קשור בעיקרו להזרה שממשיכה להכתיב את התצוגה של ממצאים רבים, לסטנדרט הכפול המאפיין את הגישה להצגת שרידי אדם “אחר” מהעבר העתיק או מתרבויות לא-מערביות מול הצגת שרידים של אירופאים-אמריקאים “לבנים” או של קרבנות “עכשוויים”?

האם הסקרנות והמשיכה לגופני ולאותנטיות מניעה מבקרים להתבונן בממצאים אלו?

היחס השונה לשרידי הגוף “האחר” מהווה בסיס לבחינתן של שתי תערוכות עכשוויות, שבהן הוצגו שרידי אדם ועוררו והתנגדות רבה. בתערוכות “Body Worlds” ו-“Bodies… The Exhibition” הוצגו גופות אנושיות בשלל תנוחות ופעולות בעזרת טכניקה מדעית ייחודית לשימור רקמות. מתערוכות נודדות אלו, שהוצגו כתערוכות מדעיות-חינוכיות, ניתן ללמוד רבות על גוף האדם, שכן הגופות הופשטו מעורן כדי שניתן יהיה לראות את מבני השריר, השלד והאיברים השונים. סביב תערוכות אלו התפתח דיון תקשורתי וחוקי נוקב, בשל הצגת גופות אנושיות “מטופלות” וחשופות. נקודה אתית נוספת מרכזית היא המקור של הגופות, שרובן ממוצא אסייתי. מארגני התערוכות והמדענים שהיו מעורבים בתהליך השימור טענו כי כולן נתרמו באישור ומרצון. כלי התקשורת ודמויות מפתח בשדה המדעי-מוזיאלי ביקשו לבדוק אם הגופות אכן התקבלו באישור הנפטרים ומתוך ידיעה שיוצגו כך או שמא נתרמו למדע ולמחקר מבלי שהתכוונו שיוצגו כך בפומבי. כמו כן, בדיקה של המוצגים העלתה כי מספר גופות הן של אנשים שמתו מנסיבות לא טבעיות (נורו), וייתכן שמקורן במחנות אסירים ועבודה בסין, בהוצאות להורג ואף בעינויים בידי השלטון הסיני ונמכרו בזול ל”מדען” המוביל את התערוכה. כאשר עלו האשמות אלו, מספר מוזיאונים סגרו את התערוכה ומדינות מסוימות אסרו על הגעתה לשטחיהן. התערוכה עוררה כעס כאשר הוצגה בישראל, בעיקר בגלל השיקול הדתי של כבוד המת, קדושת המת וחשיבות הבאתו לקבורה. לבסוף בג”ץ סגר את התערוכה לאור השאלות האתיות והחוקיות שעלו סביבה.

בעוד שבעבר כמעט שלא קמו מתנגדים להצגת שרידי אדם ללא ידיעתם ולעתים נגד רצונם, כיום המוסכמות המוסריות והחוקיות מדגישות את זכותו של האדם על גופו. אך בכל זאת התערוכה הוצגה בהצלחה רבה ברחבי העולם. האם הסקרנות והמשיכה לגופני ולאותנטיות מניעה מבקרים להתבונן בממצאים אלו? אולי העובדה שהגופות שהוצגו היו ממוצא “אחר” ורחוק אפשרה למבקרים להכיל את המפגש הישיר עם הגוף החשוף והמפורק? עצם הנהירה של מיליוני מבקרים לתערוכות אלו, הקשות לצפייה והשנויות במחלוקת, מעידה על המשיכה לממצאים אלו, על רצון להתבונן בעצמנו, בגוף האנושי, דווקא באופן החושפני והקיצוני ביותר. נותר לשאול: האם זוהי משיכה לשם למידה והבנה או שמא זהו אינסטינקט אפל יותר? כיצד ניתן לתת לעניין זה מענה חינוכי ואתי הולם במוזיאונים ובחללי תצוגה?

***

תמר רוזנפלד-כהן היא רכזת מקצוע ומורה לתולדות האמנות בבית-ספר על-יסודי, רכזת מערכת “פלטפורמה” ובעלת תואר שני בחינוך מוזיאלי מאוניברסיטת טאפטס (Tufts University) בארה”ב.