אפריל 2016

“אני אומרת לתלמידות, כשאתן יוצאות החוצה תצאנה עם האמירות שלכן, אבל בזהירות. מי שבאה מתוך אמונה שלאמנות יש המון יכולת השפעה מבינה כמה הכוח שלה גדול וכמה גם גדולה הסכנה שבה”. שיחה מרתקת עם רבקה ורדי, מנהלת “אֹמַן”, מרכז לאמנות חזותית לציבור החרדי, ומי שעומדת בראש השלוחה החרדית של בצלאל במוסד.

לפני 19 שנה הגו שתי אמניות חרדיות תוכנית חדשנית: הקמת מרכז לאמנות חזותית לציבור החרדי. עיריית ירושלים אימצה את היוזמה בחום, והמרכז, “אֹמַן” שמו, הוקם בעזרת אגף אמנויות ואגף תרבות תורנית בעירייה. רבקה ורדי היתה שם מהתחלה, כמדריכת סדנאות לאמנות. במקביל עבדה כמחנכת בבית-ספר בביתר-עילית. שנה לאחר שהמרכז נפתח מונתה ורדי למנהלת שלו. לפני כשלוש שנים נפתחה ב”אֹמַן” השלוחה החרדית של בצלאל, גם היא בניהולה של ורדי. בשיחה עימה מספרת ורדי על החינוך לאמנות בעולם החרדי מנקודת מבטה הייחודית.

מימין: רבקה ורדי, מנהלת אמן והשלוחה החרדית של בצלאל; הרב דניאל נשיא, רב האקדמיה; הרב אברהם לוי' מרצה במחלקה להיסטוריה ותאוריה; פרופ' פייסל עזאיזה ממלא מקום ראש הוועדה לכנון וןלתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה; 2015. צילום: רבקה קריקלבנקו

מימין: רבקה ורדי, מנהלת אמן והשלוחה החרדית של בצלאל; הרב דניאל נשיא, רב האקדמיה; הרב אברהם לוי, מרצה במחלקה להיסטוריה ותאוריה; פרופ’ פייסל עזאיזה ממלא מקום ראש הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה; 2015. צילום: רבקה קריקלבנקו

מתי ביקרת לראשונה במוזיאון לאמנות?

“ביקרתי במוזיאון ישראל באגף הנוער בגיל 16, עם חברה, ואני זוכרת שהיתה אז תערוכה על מסכות ועל בובות. אני זוכרת שמה שמאוד ריגש אותי זה שראיתי את חדר הפעילות, שם ישבו הילדים, והיה להם מלא חומרים, חומרי מִחזור. זה נראה לי כמו ארמון אוצרות, ובואו תעשו.”

“ביקרתי במוזיאון ישראל באגף הנוער בגיל 16, עם חברה, ואני זוכרת שהיתה אז תערוכה על מסכות ועל בובות. אני זוכרת שמה שמאוד ריגש אותי זה שראיתי את חדר הפעילות, שם ישבו הילדים, והיה להם מלא חומרים, חומרי מִחזור. זה נראה לי כמו ארמון אוצרות, ובואו תעשו. אני זוכרת שזה נראה לי כמו חלום. זה הרשים אותי, זה פשוט נגע בי – וואו, אפשר לעשות הכל! הפעם הבאה היתה כשלמדתי תולדות האמנות והשתתפתי בסיורים מודרכים. זו היתה חוויה. מאז הלכתי עוד הרבה פעמים”.

מה הקשר שלך לעולם האמנות והחינוך?

“אני יכולה להגיד שאני פועלת ב’אֹמַן’ מנקודה מאוד אישית ופנימית. תמיד חלמתי ללמוד אמנות, ובתור ילדה חרדית רגילה לא היה לי מקום שיכולתי ללמוד בו אמנות.”

“אני יכולה להגיד שאני פועלת ב’אֹמַן’ מנקודה מאוד אישית ופנימית. תמיד חלמתי ללמוד אמנות, ובתור ילדה חרדית רגילה לא היה לי מקום שיכולתי ללמוד בו אמנות. היו חוגי בית-התלמיד, שבהם העתיקו ציורים, ואחרי זה בסמינר ובתיכון היו שיעורי מלאכה, אבל לא היתה אמנות. במשך שנים ההורים שלי שלחו אותי לבוגרת בצלאל דתית ללמוד ציור. הרי לא היה מקום שאליו היית יכול לשלוח את הילד ללמוד אמנות, לתת לו חוג אמנות ברמה גבוהה. פשוט לא היה קיים דבר כזה. כשהתבגרתי זה היה חלום ללמוד אמנות בבצלאל, ולא היה לי את זה. אני מאמינה שאם הייתי באה מציבור אחר, הייתי לומדת אמנות, למרות שאני גם מאוד אוהבת את תחום החינוך, הייתי מורה שנתיים. כשהתחלתי לנהל ב’אֹמַן’ אמרתי, אני באמת רוצה לתת את המקום הזה, שיהיה לאנשים איפה ללמוד אמנות”.

מה קיווית ליצור כמנהלת של “אֹמַן”?

“אם אתה לא אופטימי, אתה לא יכול להרים שום דבר שהוא מחולל שינוי, שהוא משמעותי בחברה.”

“בפגישה הראשונה שלי עם מנהל המחלקה דאז אמרתי שאני רוצה בצלאל חרדי, שיהיה איזשהו בית-ספר גבוה לאמנות לציבור החרדי. והוא חייך, אבל הוא האמין. המתכון להצלחה הוא המפגש עם אנשי חזון שמאמינים במשהו ומאמינים שהוא יקרה, לא משנה מתי, אבל הוא יקרה. זה גם מה שמלווה אותי היום. צריך להיות חדורי אמונה, ואמונה בחזון, ומלא-מלא אופטימיות כדי לעשות שינוי. כי אם אתה לא אופטימי, אתה לא יכול להרים שום דבר שהוא מחולל שינוי, שהוא משמעותי בחברה. אתה לא יכול לעשות אותו אם אתה לא מאמין בו”.

כמה תלמידות למדו ולומדות כיום ב”אֹמַן”?
“יש לנו כ-1,500 בוגרות. בחטיבה ללימודי תעודה, שמוכרת על-ידי משרד התרבות, יש היום 200 סטודנטיות במחלקות השונות: קרמיקה, צורפות, צילום, אמנות ועיצוב פנים”.

עטרה לוי, פרויקט גמר במחלקת הקרמיקה של "אמן", 2015. צילום: רבקה קריקלבנקו

עטרה לוי, פרויקט גמר במחלקת הקרמיקה של “אמן”, 2015. צילום: רבקה קריקלבנקו

לפני כשלוש שנים נפתחה ב”אֹמַן” השלוחה החרדית של בצלאל, שמקנה תואר. אילו מחלקות נפתחו?
“יש לנו 75 סטודנטיות כמעט חצי-חצי בשתי מחלקות, אמנות וארכיטקטורה. זה מאוד מפתיע, כי בציבור החרדי כולם ציפו שבארכיטקטורה יהיה מלא, כי היא נתפסת יותר כמקצוע שברור מה עושים איתו כדי להתפרנס. ופתאום הציבור מצביע ברגליים ואומר, ‘לא, אנחנו גם רוצים אמנות’. הבנו שיש באמנות משהו שבאמת חסר, אין בציבור החרדי מקום לביטוי של האמנות, אז הציבור רוצה וצריך את זה”.

איך עובד שיתוף הפעולה עם בצלאל? האם צריך לחשוב על התאמת תכנים?
“כל מחלקה בבצלאל מינתה נציג, ואנחנו מינינו מטעמנו, כששני הרכזים האלה יושבים על תוכנית הלימודים. זו בדיוק אותה תוכנית שלומדים בבצלאל, ועושים בה את ההתאמות המרביות כדי שתתאים לציבור החרדי. יש למרצים המון רצון טוב, וגם לסטודנטיות שלנו יש המון רצון טוב. המפגש הזה הוא מאוד ייחודי, מאוד חריג, מאוד לא טבעי. אלה שני עולמות שנפגשים וזה נורא מרגש, אבל לפעמים יש חוויות שאנחנו אפילו לא מדמיינים”.

למשל?

“ללכת לצייר בחוץ, זה לא מתאים לבנות. זה צריך להיות מקום יותר סגור, מקום ציבורי, אבל לא לפתוח כן ציור ולצייר באמצע הכביש בתוך שכונה חרדית. הבנות לא מרגישות בנוח לצייר ליד הציבור החרדי שעובר לידן.”

“ללכת לצייר בחוץ, זה לא מתאים לבנות. זה צריך להיות מקום יותר סגור, מקום ציבורי, אבל לא לפתוח כן ציור ולצייר באמצע הכביש בתוך שכונה חרדית. הבנות לא מרגישות בנוח לצייר ליד הציבור החרדי שעובר לידן. אז היום אנחנו מוצאים, הולכים לאיזו גינה, אבל התכנון הקטן הזה הוא מאוד משמעותי, גם כלפי הקהילה החרדית, כי אנחנו בתוך הקהילה. אז זה כל מיני ניואנסים קטנים כאלה שאנחנו יודעים לזהות לפעמים רק לאחר מעשה”.

מה בין אמנות לדת מבחינת התכנים?
“ההלכה, הדת, הערכים הדתיים – הם קודם כל. אם יש סתירה בין ערך דתי לערך של אמנות – הבנות ילכו על הערך הדתי. אני יכולה להגיד לך בתור מנהלת, ביום שאני אראה שהאיזון הזה מופר, שהאמנות קודמת להלכה ואין משמעות להלכה, אני עשיתי את מה שמבחינתי הכי לא טוב. יכול להיות שאני אלך הביתה, כי אני ארגיש שזה מאבד שליטה. יהיה לי מאוד כואב”.

איך זה בא לידי ביטוי בלימודים השוטפים?
“זה יכול לבוא לידי ביטוי אפילו בערך הכי פשוט, כמו כיבוד הורים. תלמידה רצתה להביע באמצעות אמנות מחאה נגד החינוך של ההורים שלה. כשהיא התחילה ליצור, פתאום היא אמרה, ‘רגע, אבל זה לא כיבוד הורים, בעצם אני קוראת תיגר על ההורים שלי’. אז נכון, זה לא עירום, אבל זו שאלה דתית. היא הלכה לשאול את הרב של המקום, ואז הם החליטו שהיא יכולה להביע את מה שחשוב לה, אבל היא לא תצהיר שמדובר בהורים שלה, כדי לשמור על כבודם, כי זהו ערך שחשוב לנו יותר מאמנות. יש דברים שבמסגרת כיתתית אתה יכול לעשות כתרגיל, כי אתה צריך לעבור איזו חוויה אמנותית, אבל יש הבדל בין מה שאתה עושה כחוויה כיתתית למה שאתה עושה כשאתה יוצא החוצה, לתערוכת סוף שנה. אני אומרת לתלמידות, כשאתן יוצאות החוצה תצאנה עם האמירות שלכן, אבל בזהירות. כשאתן באות בציבור אתן צריכות להבין שיש לכן אחריות. דווקא מי שבאה מתוך אמונה שלאמנות יש המון יכולת השפעה מבינה כמה הכוח שלה גדול וכמה גם גדולה הסכנה שבה”.

בת שבע מלול, פרויקט גמר במחלקת האמנות של "אמן", 2009. צילום: רבקה קריקלבנקו

בת שבע מלול, פרויקט גמר במחלקת האמנות של “אמן”, 2009. צילום: רבקה קריקלבנקו

מהו מודל ההצלחה שלך?

“אם זו תהיה סטודנטית שהאמנות עשתה לה תהליך מאוד חשוב בחיים שלה, ובסוף היא תעסוק במשהו אחר, אבל היא תהיה בן-אדם טוב, היא תהיה בן-אדם איכותי וערכי – והיה זה שכרי”.

“אנחנו רוצים קודם כל שהאדם יצליח, שתהיה לו תחושת הצלחה. לא איך אנחנו מצפים שיצליח, אלא קודם כל מה הוא מצפה מעצמו ואיך יגיע למימוש העצמי שלו. שלו, לא שלי כמנהלת מוסד. זו הצלחה מבחינתי. זה נכון שאני רוצה לראות אמנים בסופו של דבר, אבל בפירוש, גם אם זו תהיה סטודנטית שהאמנות עשתה לה תהליך מאוד חשוב בחיים שלה, ובסוף היא תעסוק במשהו אחר, אבל היא תהיה בן-אדם טוב, היא תהיה בן-אדם איכותי וערכי – והיה זה שכרי”.

זו תפיסה מאוד חינוכית, אבל נשמע ש”אֹמַן” משלב היטב את האמנות ואת החינוך.
“נכון, אנחנו חרדים. האמנות אצלנו זה לא ערך עליון, אצלנו אמנות זה ערך משני. קודם כל נהיה אנשים איכותיים, ערכיים, אחרי זה אמנים. אם את שואלת אותי מה לא הצלחה מבחינתי, או איזה תלמיד לא מוצלח, התשובה היא אדם שהוא אמן בלי ערכים. מבחינתי זה יהיה גם הכישלון שלי. אני רוצה אמנים ערכיים”.

החטיבה הקהילתית של “אֹמַן” פועלת בצורה די יוצאת דופן – היא משלבת פעילות קהילתית רחבה בתוך המוסד. סטודנטיות מגיעות ללמד בשיעורי אמנות בבתי-ספר יסודיים, יש סדנאות לציבור ב”אֹמַן” בהדרכתן של מרצות או סטודנטיות. זה לא מבנה נפוץ בבתי-ספר לאמנות.
“בתי-ספר לאמנות היום מנסים לחזק את הקשר עם הקהילה. אנחנו ההפך, אנחנו נולדנו עם הקהילה. היום נהיה מאוד טרנדי שהסטודנטים יחזרו לקהילה. אז אצלנו זה לא טרנד, זה מלכתחילה נבנה ככה מתוך אמונה ומחשבה. אנחנו מאמינים באמנות ובשינוי שהיא יכולה לחולל בציבורים ובחברות. היום אנחנו מבינים יותר ויותר שלולא הקהילה, לא היינו עושים את השינוי שאנחנו עושים. אנחנו מאוד מאמינים שאמנות גם מחוללת שינוי בבן-אדם עצמו”.

ומה הצעד הבא של “אֹמַן” כדי להתקדם ולקדם את הציבור החרדי בעולם האמנות?

“את הילדים אנחנו בכלל לא יכולים לקחת למוזיאון, אנחנו לא יכולים לראות אפילו רק את הפסל ‘נמרוד’. זה מאוד לא פשוט. אולי רק מבוגרים מגיעים, את לא רואה מאסות של ילדים חרדים במוזיאון ישראל, אין דבר כזה, לא קיים.”

“פתחנו מחלקה חדשה לקידום אמנים חרדים, כי אנחנו רוצים ליצור עולם אמנות בציבור החרדי. יש גלריות ויש מוזיאונים ויש תערוכות, ואצלנו אין. אפילו מוזיאון ישראל, כדי לשלוח אליו בנות אני צריכה לראות את התערוכה קודם ולבדוק אם היא מתאימה או לא. את הילדים אנחנו בכלל לא יכולים לקחת למוזיאון, אנחנו לא יכולים לראות אפילו רק את הפסל ‘נמרוד’. זה מאוד לא פשוט. אולי רק מבוגרים מגיעים, את לא רואה מאסות של ילדים חרדים במוזיאון ישראל, אין דבר כזה, לא קיים. את לא תראי אמא אחרי צהריים, כמוני, אפילו אמא שמנהלת כזה מוסד, את לא תראי אותי עם הילדים שלי שמה אחרי צהריים, באגף הנוער. חבל. זה מאוד-מאוד כואב. כי זה יכול היה להיות, אבל בגלל שזה לא קיים הילדים לא נחשפים לאמנות, אין גלריות, אין עולם שרוכשים יצירות אמנות, אין את השיח-אמן הזה”.

DSC_7873resize

תערוכת “אם הדרך”, תערוכת בוגרות של “אמן”, 2014. צילום: מרים בוקשפן

כן, כל ההקשר הזה לא קיים. אז איך מפתחים אותו במגזר החרדי?
“צריך להקים את העולם הזה, ואנחנו לא רוצים שהוא יהיה מנותק מעולם האמנות הכללית, אבל אנחנו צריכים שהוא יתאים לציבור החרדי באופן מלא. החזון הגדול שלנו זה להקים גלריה לאמנות שתותאם לציבור החרדי מבחינת התכנים, אבל מי שיציג בה לא חייב להיות חרדי דווקא. אנחנו כבר מנסים לפתח אפשרויות כאלו בפסטיבל הבינלאומי לצילום בתל-אביב, שבו יהיה לנו מתחם בגלריית תירוש. אני גם לא רוצה חס ושלום לכפות את עצמי על ציבור חילוני, אבל חשוב שיהיה מתחם אחד בפסטיבל שמותאם לציבור החרדי; אתה עדיין בתוך כל החוויה הזו של הפסטיבל לצילום בינלאומי, אבל מי שלא מתאים לו ולא רוצה להיחשף לדברים לא מתאימים, עדיין יוכל לבוא לראות אמנות טובה”.

מה תרצי להוסיף לסיום?
“אני חושבת שאמנות יכולה לחולל שינוי. אולי שינוי שדברים אחרים לא יכולים לחולל. ואני לא אגזים, אפילו בחברה הישראלית. אני חושבת שאנחנו יכולים לעשות משהו שונה”.