דצמבר 2017: גוף

כרם נאטור הוא אמן צעיר, שהשלים שני תארים בהצטיינות בבצלאל. במקור הוא משפרעם וכיום מתגורר ועובד בדרום תל אביב. בחמש השנים האחרונות פרסם גוף עבודות וידיאו מרשים וכ-300 איורים המתאפיינים בשפה אינדיבידואלית חזקה. במאמר זה אבחן את החיבור העמוק של עבודותיו עם הגוף האנושי והמשפחתי, בהשפעת האירועים שעברו עליו כאמן וכאדם. נקודת ההתחלה היא 2011, כאשר נאטור היה סטודנט בבצלאל, שעסק בהתמדה בצילום ובנושא הגוף בעבודותיו וחווה תשוקה עזה לביטוי עצמי. “הייתי יוצא, נכנס, הולך לטיול, חוזר תמיד לגוף – משם הכול מתחיל”, הוא מספר על אותם ימים.

כנקודת מוצא לדיון באחת מעבודותיו, יש להבין היבטים מסוימים הקשורים למנגנון הנוירולוגי המורכב העומד בבסיס תפיסת התנועה שלנו. כל תנועה שאיבר בגוף עושה מלווה בפידבק סנסורי מתמשך, בדיווח שהמוח מקבל על מיקומם ותנועתם של איברים ועל מיקומו של הגוף במרחב. משוב זה כולל הצלחה וכישלון בביצוע משימות, כמו תפיסה של אובייקט רצוי או הימנעות ממפגש עם אובייקט לא רצוי. מכלול זה נקרא פרופריוספציה (לטינית: Proprius – של עצמי; capio/capere – לתפוס / להחזיק), כסוג של “חוש שישי” חמקמק שרוב הזמן אינו חוצה את סף ההכרה. בתוך תפיסת העצמי המורכבת שלנו, הפרופריוספציה מעניקה לנו את הביטחון הנובע מזיהוי האיברים כשלנו ומהשליטה בהם (היד הזו היא אני, אני נמצא כאן, אני נע לשם). בזמן עלייה במדרגות פתאום עליתן מדרגה אחת יותר מדי, הרגל נשארה באוויר וחשתן בלבול פתאומי? הרגשתן את איתותי האזעקה של הפרופריוספציה – איתותים שהגיעו משרירים סביב הברך לאזורים רבים ומגוונים במוח, שצפו את בוא המדרגה ונזעקים מהיעדרה.

כרם נאטור, “Accidents”, וידיאו (00:00-00:31), 2014

נאטור לוקח את האזעקות הללו ומנכיח אותן בעבודות רבות, ובעיקר בווידיאו “Accidents” מ-2014. הוא מכניס במודע מרכיב זר לתהליך קבלת ההחלטות המוטורי האוטומטי: אה, סליחה, גוף, ברצוני ליפול, להיתקל, למעוד, להתלכלך בחומוס וקולה, להפיל מזון וניירת. רפלקסים? זוזו הצידה או לכל היותר תפעלו ברגע האחרון. חלק מהסצנות נראות כמו ניסוי מדעי המבקש להבין מה היה קורה לגוף ללא פעולת החוש הזה.

כך, למשל, בסצנה שבה האמן יושב על כיסא, נשען אחורה ונופל על הרצפה, איתותים וסטיבולריים (הקשורים לשיווי המשקל) מצטרפים לשינוי הבלתי נשלט ביציבת השרירים הזוקפים בגב ולתחושת העומס המשתנה במהירות על עצמות הישיבה, כאשר הכיסא עובר זווית מסוימת. האיתותים הללו יוצרים יחד תחושת נפילה חזקה שאמורה להיבלם באמצעות הישענות מהירה קדימה או תנועה מהירה הצידה כדי לאחוז ברצפה. כך הייתה נרשמת בהכרה תחושה של נפילה קרובה ולאחריה מניעת אסון מתקרב. כאן נאטור נותן לעצמו להרגיש את תחושת הנפילה בכל עוצמתה ורק ברגע האחרון מרשה לזרוע לגשת לרצפה מאחוריו ולמנוע שבר או נקע ודאיים. תחושת האסון הקרב מונגשת להכרה כמעט בכל סצנה באמצעות הכישלונות המודעים של גופו לשמור על יציבות. במצב נורמלי, הפרופריוספציה אמורה למנוע את הכישלונות האלה, ולכן התוכן שלה לא היה חוצה את סף ההכרה.

כרם נאטור, “Accidents”, וידיאו (00:55-00:59), 2014

בניסויים מהספרות המדעית התבססו מספר פרדיגמות המאפשרות להביא את הפרופריוספציה לסף ההכרה. למשל, בניסויים ממשפחת “Body Transfer Illusions” חושי הראייה מנוצלים כדי לבלבל את תחושת המיקום והבעלות על איבר, וכך לחשוף את הפרופריוספציה. לדוגמה, יד מלאכותית מונחת על שולחן כאשר ידו השמאלית האמיתית של הנסיין מונחת מתחת לשולחן. פעולת ליטוף של היד הימנית והיד המזויפת בו-זמנית מספר פעמים גורמת לנסיינים להרגיש כאילו ידם השמאלית היא אמיתית. כאשר קירבו החוקרים מחט בתנועה מאיימת לכיוון היד המזויפת, נרשמו ב-MRI איתותי פעילות מוחית אופייניים לציפייה לכאב העומד לבוא.

אנחנו מזדהים עם חווית כאב של האחר, כיוון שאנו כמעט מרגישים אותה בגופנו. בזיקה למנגנון זה, הצופה בעבודתו של נאטור מתנסה בחוויה חזקה של תפיסת גופו, הכוללת ציפייה לאסון המתממש והמתנה מתוחה למכה שמגיעה.

נאטור משתמש בניסוי המדעי, שנועד ללמוד על פעולת החושים ועל האינטגרציה שלהם לתוך ההכרה, והופך את ההנכחה והתמלול של החוש בהכרה המודעת (mind) למעשה אמנות. הוא עושה זאת בעזרת יכולת נוספת ומשלימה של המוח האנושי: החיקוי הלא מודע של תנועותיהם אחרים כאשר אנו מתבוננים בהם. מכאן שגם אצלנו, הצופים, משוחזרות הנפילות והחבטות, והאזעקות של תחושת הכאב או חוסר הנוחות מסונכרנות עם אלו של נאטור. תובנות דומות משדות מחקר אחרים – כמו זיהוי רגשות בהבעות פנים וממצאים מוחיים כמו נוירוני מראה, המגיבים לתנועה של אחר וגם לתנועה זהה של עצמי – תרמו להבנה שקיים בנו בסיס עמוק ולא בהכרח מודע של אמפתיה. אנחנו מזדהים עם חווית כאב של האחר, כיוון שאנו כמעט מרגישים אותה בגופנו. בזיקה למנגנון זה, הצופה בעבודתו של נאטור מתנסה בחוויה חזקה של תפיסת גופו, הכוללת ציפייה לאסון המתממש והמתנה מתוחה למכה שמגיעה.

כפרס על האמפתיה הבסיסית והלא מעובדת הזו, אנו מקבלות, כמו בכל וידיאו של נאטור, מנה נדיבה של הומור ומודעות עצמית. ככל שהווידיאו מתקדם ניכרת הפעולה התסריטאית בכל סצנה – ההבנה כי זהו טייק מוצלח מתוך כמה ניסיונות. התחושה שמדובר בסוג של ניסוי מוסיפה ממד של הומור, הנותן תגמול לצופה תוך שהוא עשוי לטשטש מסרים עמוקים יותר בעבודה. אחת הסברות המדעיות הנפוצות באשר לנחיצותו האבולוציונית של הצחוק היא ההודעה המערכתית שהצוחק מפזר לעצמו ולסביבותיו: הכול בעצם בסדר, שרדתי את זה, עברתי את זה בשלום. באחת הסצנות נאטור נתקל במכונית חולפת, וכך מעוררת דקירה של בהלה בבשרו של הצופה. אולם כמעט מיד נשמעות בבירור צהלות השמחה של הנהג, ונאטור נראה בעודו מדלג, קופץ, מחייך ומבקש טייק נוסף.

בעבודה זו מתגלה כיצד האמן המיוסר מבכה את מות אביו דרך הגוף הסובל, אף כי הוא מסתיר זאת היטב מהצופה. מתגלה כאן, בדרך של הומור, מסר של פגיעה עצמית דרך הגוף המתרסק פעם אחר פעם אל האספלט, במורד גבעת הדשא, בתחתית גרם המדרגות.

כדי להבין מה מסתיר אותו הומור סלפסטיק (slapstick) בעבודה תזזיתית זו, יש להתוודע לסיפורו האישי של נאטור. בתקופה שיצר את “Accidents” התמודד עם מות אביו אחרי מאבק של שנים במחלה. נאטור מספר כיצד בראשית דרכו התאהב בדימוי עצמי של אמן מיוסר, רווי ב”אמונות תפלות שצריך לסבול כדי לעשות אמנות” ובפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. המוות של אביו הציף בו תודעה חדשה של אשמה על שלא היה נוכח ותומך ולא האמין לתלונות הכאב, ואפילו פנטז על מותו הקרוב של אביו ועל “הלוויה שאליה יגיע כל מי שאני אוהב וייתן לי אהבה”. בעבודה זו מתגלה כיצד האמן המיוסר מבכה את מות אביו דרך הגוף הסובל, אף כי הוא מסתיר זאת היטב מהצופה. מתגלה כאן, בדרך של הומור, מסר של פגיעה עצמית דרך הגוף המתרסק פעם אחר פעם אל האספלט, במורד גבעת הדשא, בתחתית גרם המדרגות.

בשנת 2013 נאטור הכניס את המצלמה הביתה לראשונה והחל לתעד, מעבר לגופו הפרטי, גם את הגוף המשפחתי – הגוף של אמו ואחיו. בעבודה “Heat in My Head” מ-2015 הוא מביים את בני המשפחה ועוסק בנושאים של קרבה, תלות, הדדיות ותקשורת. במהלך הווידיאו אמו מראיינת אותו ואת אחיו ומציגה שאלות העוסקות בזהות. בני המשפחה נראים במצבים שונים: האם נושאת את נאטור בעודו צורח שלא תרפה; הוא ואחיו נושאים אותה על גבם לאורך הסלון; שלושתם יושבים ליד מערכת כלי תה ובוהים במצלמה עד שאמו נשברת כי יש לה דברים יותר חשובים לעשות, ועוד.

כרם נאטור, “Heat in My Head”, וידיאו (17:30-18:13), 2015

נאטור חשש להכניס את בני המשפחה לעבודות הווידיאו – במחשבה שהם לא יבינו מה הוא רוצה מהם, מדוע הוא מבזבז את זמנם, ואולי יתעלמו מהוראות הבימוי שלו ויוציאו את הסצנות משליטתו. לשמחתו ולהפתעתו, הם הגיבו בהתלהבות כאשר הגיעה המצלמה ואף עודדו אותו להמשיך ולנסות שוב ברגעים של עייפות. ואכן, הכניסה של סובייקטים חדשים לפריים הוסיפה ממד של חוסר שליטה וספונטניות, שאותו נאטור מקבל בידיים פתוחות. המשחקיות השלווה המתוסרטת-למחצה של עבודות הווידיאו והיומיומיות של התכנים ממשיכה את אווירת התוכן הוויראלי של “Accidents”. עבודת הווידיאו אמנם ארוכה, אך הסצנות בה קצרות, ידידותיות לצופה ובעלות מסר פשוט לכאורה. עבודה מסוג זה הייתה עשויה לזכות לאלפי צפיות ביוטיוב ולשיתופים ברשתות החברתיות, ואולי אף להפוך את נאטור ואת בני משפחתה לכוכבי ריאליטי.

הקומפוזיציות המשולשות ההרמטיות המרובות בווידאו מסקרנות: לא יכול להיות שבעולמנו האקראי כל הסצנות יראו כה מסוגננות ומוקפדות, כאילו ווס אנדרסון ביים אותן. האם ייתכן כי בסצנות אלו יש סימון של נוכח נעדר? בעוד שב-“Accidents” נאטור פעל לבד מול המצלמה וכל תוכן רגשי הוחבא היטב מתחת למסר הפשוט של הציפייה לאסון, בעבודה זו הצופה מרגיש בהנכחה של יחסים משפחתיים ופסיכולוגיית עומק. נראים בה האחים התאומים, הגדלים באותה משפחה וסביבה בעודם מצולמים כשהם משחקים על קו התפר של הזהות והשוני ביניהם. לצדם, האם נושאת את עול המשפחה לבדה ומגלה סבלנות עילאית לצד זלזול בדרישותיו של הבן האמן המציק. לצד שבירת הקודים החברתיים והאישיים, מתוך מודעות לנוכחות המצלמה והצופה האלמוני/ת, ניכרת התנהלות רגישה ואסוציאטיבית ברגעים שבהם כמו נשכח קיומה של המצלמה.

כרם נאטור, “Heat in My Head”, וידיאו, (05:40), 2015

בעבודה זו אף עולה העיסוק בנושאים של זהות אישית ואבל, המתקיימים בתוך הקשרים מורכבים מבחינה לאומית-דתית ופוליטית. נאטור מופיע לבדו מול המצלמה, בפאה נשית ועושה ליפסינג (lip sync) לשיר ילדים ערבי על ילדה שמציקה בשאלות לאביה העסוק. במהלך השיר מופיעות על המסך כתוביות תרגום, המתחלפות בין שפות שונות עד שהופכות לג’יבריש ובסוף נעלמות. מרכיב זה בעבודה מרמז על סוגיות מורכבות וטעונות של זהות, לצד העיבוד המתמשך של האבל על מות האב.

גופו של נאטור, שחטף כל כך הרבה מכות ב-“Accidents”, מוקף בעבודה זו בתחושה של חיבוק משפחתי מתמשך, המעניק לאמן חומרי גלם ליצירה, כוחות ליצור ואף לשיר ישירות את הגעגוע לאובדן אביו, וכל אלו בטייקים של 30-20 שניות. נאטור מתאר כיצד היעדר האב אכן זועק כמעט מכל סצנה בעבודה ומספר כיצד עשייתה הייתה כרוכה בתהליך של ריפוי וקבלת מותו, מתוך חוויה משפחתית מגבשת ומוחזקת.

נאטור עצמו, המצלם / המצולם, לא היה מעז לנסות ולגלם בגופו שלו את רוב הפעולות הגופניות המוצגות באיורים. האלטר-אגו שפיתח עזר לו להשתחרר ממעצור תרבותי מזווית אישית מאוד ולחקור ביטוי עצמי טוטאלי יותר.

הקומפוזיציות המשולשות קשורות גם לחינוך שקיבל כרם המוסלמי במנזר קתולי פרטי, שם התאהב באסתטיקה של האמנות הכנסייתית שהשילוש הקדוש כה נוכח בה. המשיכה לאסתטיקה של דתות שונות והניכוס שלה כחומר יצירה בידיו נוכחת מאוד גם באיוריו, שבהם הוא משלב דמויות אלטר-אגו ואף מציג עצמו בעירום בהקשרים אמנותיים, תרבותיים, מיתולוגיים ודתיים שונים. נאטור עצמו, המצלם / המצולם, לא היה מעז לנסות ולגלם בגופו שלו את רוב הפעולות הגופניות המוצגות באיורים. האלטר-אגו שפיתח עזר לו להשתחרר ממעצור תרבותי מזווית אישית מאוד ולחקור ביטוי עצמי טוטאלי יותר.

על רקע העבודות הקודמות והאיורים, שיחד מהווים גוף עשיר ורבגוני של דימויים מהירים וחזקים, צמצום של עבודת הגמר של נאטור, “Nothing Personal”, לממד הפיזי של ההתרחשות בתוכה עלול להיות פשטני מדי. עבודה זו, אף כי היא נהירה וברורה, עמוסה ברבדים עשירים ובניואנסים דקים. נאטור נשכב במיטה עם מצלמה מולו, וכן מצלמה נוספת ניצבת מול הכניסה לסטודיו. הוא בריא ומתפקד, ואז מביים את עצמו כחולה ומתקשר למגן דוד אדום: “תעזרו לי. אני לא יכול לזוז”. צוות שלם של פרמדיקים מגיע, בודק, ממשש, מתשאל ומנסה להרגיע. נאטור כמעט לא זז. אחרי עבודות הווידיאו התזזיתיות וההומוריסטיות שלו נולדה כאן חווית צפייה אחרת, עבודות וידיאו שדורשת מהצופה לשבת בנוח, לנשום עמוק ולצאת למסע.

כרם נאטור, “Nothing Personal”, וידיאו (08:31), 2017

ההרס העצמי הנסתר דרך הגוף הנופל של “Accidents” הותמר ב-“Heat in My Head” ליחסי אובייקט משפחתיים מונכחים ומרפאים. כאן, ב-“Nothing Personal”, הופכת הקריאה לעזרה הסימבולית של הפגיעה העצמית לקריאה לעזרה ממשית מאנשים זרים, שאינם יודעים שמצלמים אותם, מול הגוף שכביכול בוגד אבל בעצם משתף פעולה. אותו גוף שנחבל, נשא ונישא בעבודות הקודמות מושתק כמעט לחלוטין בעקבות הוראת הבמאי הפנימי. רק לקראת סוף העבודה הוא מורשה לחזור אט-אט לתנועה טבעית וחלקה. נאטור מספר על חוויית שחרור מוחלט: אפילו החרדה מפני זריקות ומחטים השתתקה כאשר הפרמדיקית ערכה לו בדיקת דם לעיני המצלמה. חוויה זו מזכירה את השוואסאנה (Shavasana), תנוחת הגופה היוגית שבה הגוף קופא לחלוטין והתודעה המודעת סורקת ומרגיעה כל שריר ולבסוף את עצמה. הטוטאליות הזו של הבימוי הפנימי, ההתמסרות של הגוף להתרחשות ברגע הנוכחי, בהווה, היא דרגה חדשה של ביטוי עצמי. יש כאן מעבר סמלי מתלות ילדותית ודורשנית, שמייצרת עצמאות טינאייג’רית מתריסה, לתלות בוגרת נוסח ויניקוט – תלות בריאה, שלמה עם עצמה, עם מינון נכון של שליטה, התמסרות ונוכחות בחוויה. גופו הפיזי של נאטור לא נזקק לעזרה שביקש מהפרמדיקים, אבל ההתבגרות שלו לתוך דימוי עצמי של אדם שמסוגל בכלל לבקש עזרה היא המסומן במעשה הסימבולי הזה. במהלכן של שלוש שנים, מ-“Accidents” עד “Nothing Personal”, רוב התאים בגופו של נאטור מתו והתחלפו, קשרים חדשים נוצרים במוחו ואחרים אבדו. ניתן להרגיש את הקילוף והצמיחה מחדש בעבודותיו.

***

יעל למפרום חוקרת למידת תנועה ופלסטיות בקליפת המוח במסגרת תואר שני במדעי המוח בטכניון ומורה ליוגה.