דצמבר 2017: גוף

אנו רגילים להתייחס למוזיאון כאל מוסד שמציג ומנגיש יצירות אמנות ומשקיעים לא מעט מחשבה ומאמץ כדי ללמד מבקרים במוזיאון כיצד להתבונן ביצירות ולהבין אותן. ההסתמכות על הצפייה כאמצעי לימוד והיכרות היא מרכיב מובן מאליו של הביקור או ההדרכה, עד שכמעט אין נותנים עליו את הדעת. אך אין זו הדרך היחידה להתוודע ליצירות אמנות ולפענח אותן. במאמר זה אבקש להסב את תשומת הלב לאפשרות ללמוד ולהבין יצירות אמנות לא רק דרך חוש הראייה אלא גם באמצעות פעולות הגוף ותחושותיו, כידע ישן-חדש הקיים בתוכן.

בשנים האחרונות מתעוררת מחדש המודעות לחשיבות הידע הנרכש באמצעות הגוף, ותחום המחקר של החושים – במובנם הרחב ביותר – תופס תאוצה במסגרות ידע רבות. לאור זאת ראוי לבחון אם ניתן, כאמור, להעשיר את חוויית הביקור במוזיאון באמצעות שימוש מודע במכלול החושים והתחושות של הגוף ולשתף אותם בקריאת עבודות אמנות במוזיאון, ואף מחוצה לו.

שיטת העבודה שאציע מאפשרת הן לחוות חוויה אישית מול יצירת האמנות והן להעניק כלים לעבודה קבוצתית. נקודת המוצא לכל הפעילויות המוצעות כאן היא חיקוי פשוט. מהלך זה מיושם רבות במוזיאון בעבודה עם קבוצות של ילדים בגילאי גן וכיתות בית הספר היסודי הנמוכות, ולעתים גם בקבוצות קצת יותר בוגרות – על פי רוב מול פסלי דמויות ריאליסטיים. בקרב קבוצות נוער ומבוגרים מתודה “משחקית” זו אינה מקובלת. אולם גם בגיל שבו המשחק כבר אינו נתפס כפעילות ראויה, טמונות בו אפשרויות ללמידה מעמיקה. בפעילויות האלו החיקוי אינו מהווה מטרה כשלעצמו אלא מהווה כלי מחקר שבאמצעותו נוכל ללמוד על היצירות שסביבנו ועל מה שהן מייצגות ומוסרות. פעילויות אלה מאפשרות לשבור קצת את מקצב ההדרכות ולהוסיף להן מרכיבים משחקיים.

משתתפת בפעילות מחקה את התנוחה של יצירתו של אלברטו ג’אקומטי, “אישה מוונציה מס’ 6” (1956), במוזיאון ישראל

הפעלות אלו יכולות להרכיב סיור שלם במוזיאון או להשתלב כפעילויות נקודתיות במסגרת הדרכות סטנדרטיות או שיעורים בכיתה, וניתן גם כמובן להשתמש בהן באופנים שונים מול יצירות שונות. להלן אדגים את ההבדל בפעילויות מול סוגים שונים של יצירות – החל מייצוגים ריאליסטיים וקלים לחיקוי ועד עבודות מופשטות, שהקשר בינן לבין הגוף ותנוחותיו רחוק מלהיות מובן מאליו. חשוב להבהיר שפעילות זו לא נועדה להציג את המעשים והמהלכים שהיו מעורבים ביצירת העבודה – כגון משיכות מכחול, הטחות קורנס וכד’. כמובן, יש מקום להנכיח ולהמחיש גם פעולות אלו, אולם בפעילויות שאתאר כאן אני מבקש להתמקד ביצירה עצמה ולהציע אופן הבנה אחר של המוצג עצמו ולא של הפעולה היוצרת אותו.

פעילות בסיסית של ייצוג או חיקוי תתחיל בריכוז הקבוצה סביב יצירה מסוימת. לאחר התבוננות היקפית נבקש מחברי הקבוצה להיעמד בתנוחה המיוצגת ביצירה, תוך התבוננות בה, עד שימצאו את זו המדויקת ביותר לדעתם. בשלב זה נבקש מחברי הקבוצה לעצום את עיניהם ולתת לעצמם להתעמק בתנוחה ובתחושות הגוף. ניתן להשתמש בהנחיית הרפיה במקביל – לנשום לעומק מספר נשימות ולחדד את המודעות לאיברי הגוף השונים בזה אחר זה ולתחושות העולות מהם. נישאר בתנוחה מספר דקות – בהתאם לזמן הפעילות ולמידת הסבלנות ושיתוף הפעולה של הקבוצה. בתום הזמן נחזיר את חברי הקבוצה אט-אט למציאות הסיור, בבקשה שיפקחו עיניים, יתבוננו בחבריהם מסביב ובתנוחות גופם, ולבסוף נזמין את המשתתפים להתיישב במעגל מול היצירה. בשלב זה נפתח בדיון על תחושותיהם של חברי הקבוצה בתנוחה הנתונה. בשלב הראשון נתמקד בחוויותיהם בלבד ולא נערוך השוואה ליצירה ששימשה נקודת מוצא לתנוחה. מתוך תיאוריהם של המשתתפים נבחן אם היו להם חוויות משותפות ודרכן נתחיל לדון ביצירה המדוברת, בניסיון להיווכח כיצד התחושות והמראות מתחברים לכדי ניתוח יצירה מלא.

עקרונית ניתן לבצע פעילות מסוג זה מול כל יצירה או כל מוצג במוזיאון. אולם מובן שיש הבדל בין יצירות שונות מבחינת “הנגישות לחיקוי”. אם בונים מסלול המבוסס, לפחות בחלקו, על ייצוג גופני של יצירות ומוצגים, כדאי להתחיל ביצירות ריאליסטיות ולעבור בהדרגה למוצגים מופשטים יותר ויותר. הדוגמאות שאביא להלן מתבססות על גלריות התצוגה של מוזיאון ישראל, אך מובן שהמתודה תופסת לכל מוזיאון וגלריה באשר הם. במקרה של מוזיאון ישראל, מדרגות הכניסה הן מקום מצוין לפעילות מסוג זה. נתחיל בפעילות של התבוננות וחיקוי המתייחסת לפסל “אדם” של אוגוסט רודן, ולאחר מכן נעבור לפסלו של דייוויד סמית׳ “קובי 6”, הנמצא במעלה המדרגות.

פעילות חיקוי קבוצתית בהשראת פסלו של אוגוסט רודן במוזיאון ישראל

בדיון מול כל יצירה נשאל איך כל אחד מהמשתתפים מפרש את הפסל או כיצד אפשר להיעמד בצורת פסל הבנוי מצורות גאומטריות. כאן המקום להציף את המושג “הפשטה” ולראות כיצד גוף האדם שראינו ביצירה ריאליסטית הפך לערימת קוביות, שניתן להזדהות עם סידורן באופן גופני. מכאן נמשיך לגלריה המציגה מבחר יצירות מופשטות ונבקש מכל אחד לבחור עבודה שבה ירצה להתעמק ומולה עליו ליישם פעם נוספת את התרגיל. בתום סבב זה נקדיש זמן רב יותר להתבוננות בתנוחות השונות של חברי הקבוצה מול העבודות שאותן בחרו. ניתן לשאול כל משתתף מה הביא אותו לתרגם את היצירה שמולו לתנוחה שבה בחר ולראות אם וכיצד היא עזרה לו להבין אותה טוב יותר. הניסיון למצוא תנוחת גוף שתתאם ליצירה מופשטת יאפשר לפתח דיון העוסק בסוגי הקשרים המתקיימים בין המופשט לבין המציאותי, וכן להציג דיון על רגשות שעשויים לצוף בעקבות יצירה מסוימת ועל האופנים שניתן לתרגם אותם לפעולות גופניות.

אפשרות נוספת לשימוש בגוף כממשק להבנת יצירה טמונה בדינמיקה הקבוצתית. באופן זה נוכל לבחון אמנות שעושה שימוש במנחי גוף קיצוניים ובעבודות מרובות משתתפים. הפעילות הקבוצתית מאפשרת תקשורת לא-מילולית, משחקית ותיאטרלית בין חברי הקבוצה, וזו תרענן ותעורר את האופי כבד הראש שמאפיין לא מעט הדרכות.

כך, למשל, בבואנו לדבר על ייצוגי גוף באמנות עתיקה נבקש מנציג מתחלף מבין חברי הקבוצה לחקות את אחת הדמויות בכל תחנה שבה נעצור – לדוגמה, מצרים, אשור, יוון או רומא. ננסה להבין מיכולת החיקוי של מנחי הגוף של הדמויות, ולא פחות מכך מחוסר היכולת לחקות אותם, את המניעים והאינטרסים שעמדו בבסיס הבחירה לייצג את גוף האדם באופנים שונים. מהעולם העתיק ניתן להמשיך לדוגמה מודרנית ולבצע מהלך זה מול יצירות של פבלו פיקאסו, למשל. גם שם נבחן את מניעיו של האמן וכיצד הם באים לידי ביטוי בייצוגי הגוף.

משתתפת בפעילות מחקה את התנוחה של יצירתו של אלברטו ג’אקומטי, “אישה מוונציה מס’ 6” (1956), במוזיאון ישראל

הפעלה קבוצתית תוכל גם לשמש פעילות סיכום לסיור במוזיאון. לדוגמה, בסוף הסיור נבקש מכל אחד מחברי הקבוצה להיכנס לתנוחה אחת מאלו שאותן חווה במהלך הסיור, ועל שאר חברי הקבוצה לנחש לאיזו יצירה מכוון אותו משתתף. לאחר זיהוי היצירות נפתח דיון על הגורמים השונים לחיבור של כל אחד לכדי יצירה מסוימת ומה הוא למד על היצירה מתחושות הגוף שעלו בתרגיל החיקוי. תהליך מדיטטיבי זה יכול לפתוח אפשרויות של חוויות רב-חושיות במהלך הביקור במוזיאון. ניתן ואף רצוי לעבוד איתן עם שכבות גיל ואוכלוסיות מגוונות ככל האפשר. למידה שונה זו יכולה להציע פרשנויות חדשות לעבודות שסביבנו, ובתוך כך להביא את המבקרים במוזיאון ללמוד מחדש להקשיב לגופם ולמכלול התחושות, ההרגשות והחוויות שהביקור בו מעורר.

***

אורן מאיירס חוקר את נוכחות הגוף והחושים במרחב האמנותי והמוזיאלי במסגרת לימודי תואר שני באוניברסיטה העברית ומדריך באגף הנוער והחינוך לאמנות של מוזיאון ישראל.