יולי 2014

רגע לפני הכניסה לבית-הספר עתיד-רזיאל בהרצליה, חסמו את דרכי בעמדת השמירה. השומר התעקש לא להכניס אותי כי אני מ”התקשורת”. לאחר נבירה עיקשת בדפי המורשים להיכנס, שיחה עם קצין הביטחון והבטחה שלא אצלם תלמידים, הסתיים הבידוק המפרך ונכנסתי. אחרי כמה מאות מטרים הגעתי למגרש הספורט, שם הוצב אוהל; עוף מוזר שצץ באמצע בית-ספר משמים: מוטות מתכת ובדים שחורים ולבנים המרכיבים כיפה גאודזית בגודל של צימר קטן. עוד לפני שנכנסתי לאוהל קיבל את פני פסל בדמות ציפור-ספר, שרימז על הבאות.

תנועת תרבות, מוזיאון נודד. צילום: זואי ברקן

תנועת תרבות, מוזיאון נודד. צילום: זואי ברקן

האוהל הוא פרויקט של תנועת תרבות, תנועה של אמנים-מחנכים החיים יחד בכמה גרעינים ברחבי הארץ. התנועה הוקמה ב-2006 על-ידי שישה צעירים לאחר שירותם הצבאי, וכיום היא מונה יותר מ-400 איש בני 18–30.

“המוזיאון נולד מהשאלה אם אפשר להעביר חוויה ערכית וביקורתית לא רק דרך טקסט מדובר, מוקרן או מושמע, אלא דרך עיצוב מרחב חזותי”

התנועה ממומנת על-ידי עמותה שהקימו חבריה, שנתמכת על-ידי הממשלה ותורמים פרטיים. חברי התנועה שמו להם מטרה לקשור בין אמנות, חינוך וחברה ולחפש נתיבי לימוד חדשים ושונים מהמקובל. המסר של התנועה הוא: “האמנות היא בחוץ, האמנות היא בפריפריה, אמנות היא זולה, אמנות קורית גם בבית-הספר ובשכונה”, אומרת מעין אבידן, חברה בתנועה ואחת ממקימיה. “המוזיאון קיים רק כשמפעילים אותו. אי-אפשר להיכנס אליו ולטייל בו עצמאית. הוא בהכרח דורש הדרכה”. זה לא מתאים להגדרה שאני מכירה למוזיאון, אני אומרת, ואבידן עונה: “אנחנו עוד לא סגורים על השם. אנחנו שואלים את עצמנו אם זה באמת מוזיאון. זה כן מרחב אסתטי חינוכי. המוזיאון נולד מהשאלה האם אפשר להעביר חוויה ערכית וביקורתית לא רק דרך טקסט מדובר, מוקרן או מושמע, אלא דרך עיצוב מרחב חזותי. האם ניתן ליצור דרך צבע, חומר, עיצוב, פיסול, אור וקומפוזיציה, שפה שמעוררת חוויה ומחשבה שבסופו של דבר פוגשת, כמובן, טקסט”.

תנועת תרבות, מוזיאון נודד. צילום: זואי ברקן

תנועת תרבות, מוזיאון נודד. צילום: זואי ברקן

“החלל הוא הדבר עצמו. הוא היצירה”

“אנחנו עדיין בתחילת הדרך”, אומרת אבידן, “מיום ליום דברים משתנים. משבוע לשבוע. היו שלבים שהמוזיאון היה הרבה יותר חזותי וחווייתי, אבל היתה תחושה שהוא לא משאיר מקום לשיחה ומפגש; היו שלבים שהרגשנו שאנחנו כל הזמן מדברים ולמוזיאון אין מקום. באותה המידה יכולנו לשבת בכיתה ולדבר. והרי זו לא גלריה עם תמונות. החלל הוא הדבר עצמו. הוא היצירה. זו לא אוצרות, אולי יותר עיצוב חלל מאשר אוצרות. החלל מפעיל את הצופה לפעמים בצורה בלתי מודעת.

“האתגר במוזיאון הוא להצליח ליצור סביבת למידה לא-פורמלית, אמנותית, שמעוררת חוויית למידה אחרת בתוך בית-הספר. ילד רגיל ל’ציונות שחור-לבן’, שאלות עם תשובות ידועות. אנחנו מכניסים אותו פתאום לכיפה גאודזית עם מוזיקה וחושך ומרחבים משתנים. האמנות היא תוכן בפני עצמו, היא לא רק כלי לדבר על ציונות. “דמותו הבלתי שגרתית של הרצל מתבטאת גם בעצם החוויה. אנחנו לא רק מדברים איתם על חריגה, אלא נמצאים במצב של חריגה, מצב לא שגרתי שמשנה את חוקי המשחק. ככה התלמידים הופכים לפחות ציניים, הם לא יודעים הכל מראש. הם נמצאים במרחב שמאפשר להם ללמוד”.

“לפני שהיה אפשר לקלוט את המצב במלואו, עברנו לחדר שונה לחלוטין: בית-קפה פריזאי עם מפות משובצות ועציץ נוי על כל שולחן”

ההתלהבות המידבקת של חברי התנועה היא השפה של הקבוצה. רבים מדברים על תוכניות לפריפריה ועל חינוך לאמנות. בתנועת תרבות, המתכננים הם גם המבצעים. האמנים הם האוצרים והאוצרים הם המורים, השחקנים והמפעילים. העדר ההפרדה בין המתכננים למבצעים יוצר מודעות מוחלטת לקהל, רובו בני נוער, ומאפשר להתאים אליו את דרכי הלימוד.

חברי הקבוצה מקווים שההד שיוצר הפרויקט יגיע גם למורים מן השורה. “אנחנו רוצים שיכירו אותנו בכמה שיותר מקומות”, אומרים המדריכים טל קריגר וחגית פרס. “בהמשך נרצה גם להעביר הכשרות למורים, שיכירו באפשרויות הלימוד שיצרנו. זו תהיה גם הכשרה עבורנו, והיא תאפשר לנו להמשיך לחקור את אופני הלימוד האפשריים”.

בית-קפה בתוך אוהל בתוך מגרש ספורט

ההתרחשות התחילה עם כניסת התלמידים למגרש הספורט. קבוצה של עשרה תלמידי כיתה י’, ואני ביניהם, התקבצה על יד האוהל והתבקשה על-ידי טל המדריך להסתדר בחצי מעגל. “זו צורה שנסתדר בה הרבה היום, אז כדי לזכור אותה”, המליץ.

הוא הורה לתלמידים להיכנס לתוך האוהל זוגות-זוגות, בשל הכניסה הצרה. החלל התחיל להפעיל אותם ומשהו בדינמיקה השתנה; התלמידים נכנסו לסיטואציה מסקרנת, בחלל אפל וצר, מוקפים ספרים קרועים על הרצפה, ספרים על מדפים וספרים תלויים באוויר.

לפני שהיה אפשר לקלוט את המצב במלואו, עברנו לחדר שונה לחלוטין: בית-קפה פריזאי עם מפות משובצות ועציץ נוי על כל שולחן. כמה משונה לשבת בתוך בית-קפה שבתוך אוהל שבתוך מגרש ספורט שבתוך בית-ספר. התיישבנו סביב השולחנות, ואת פנינו קיבלה אחת המדריכות במוזיאון בדמות מלצרית. היא חילקה לנו תפריטים וסיפרה על המנות הנפלאות שמוגשות במקום. התלמידים היו משועשעים והזמינו מנות מהתפריט הפיקטיבי.

תנועת תרבות, מוזיאון נודד. צילום: זואי ברקן

תנועת תרבות, מוזיאון נודד. צילום: זואי ברקן

לאחר מכן התבקשנו לחזור לחלל הראשון, עמוס שאריות הספרים, ובו ראינו סרטון אנימציה על הרצל. שבנו לבית-הקפה, שם ביקשה המדריכה-מלצרית לוודא שאף אחד מאיתנו אינו יהודי. כשהתלמידים הטיחו בה בגאווה לאומית שהם אכן יהודים, עברנו לפעילות העוסקת בהתמודדות היהודים עם האנטישמיות בגולה: מתנדבים מקרב התלמידים קיבלו כרטיסיות והתבקשו להמחיזן לשאר הקבוצה. ניתנו להם כובעים, פאות וחצאיות, ולאחר שהתלבשו בהתאם, המחיזו את תוכן הכרטיסיות, שבכל אחת מהן הוצעה גישה שונה להתמודדות יהודי הגולה עם אנטישמיות.

היו תלמידים שביצעו את המשימה כפי שהתבקשו, והיו כאלו שנהנו להזיז את החפצים השונים לסיטואציות מבזות ששיעשעו אותם: הפיכת בובה אחת לעבד מושפל של בובה אחרת, או הנחת חפצים שונים בין רגליה של בובה בדמות אשה

המתנדבים גילמו את הדמויות בהתלהבות וברצינות. אחד התלמידים גילם רב חרדי שמטיף להתפלל לישועה. תלמידה אחרת היתה אם יהודייה ששאפה להגר לאמריקה עם משפחתה. לאחר כל המחזה ביקש המדריך מהתלמידים להסביר מה הגישה שהוצגה בפניהם, ואז עבר לשאלות מורכבות יותר כמו “מה המצב הפנימי של היהודים באותה התקופה?”. התלמידים ענו על השאלות המורכבות ביובש ובתמציתיות, ובתום השיחה עברנו הלאה, לחלל השלישי.

נכנסנו לחלל קטן ומואר שאחת מהמחיצות התוחמות אותו עשויה שכבות של נייר מכוסה טקסט מתוך “אלטנוילנד”. בין שורות המלל שובצו חורי הצצה, ומבעדם נשקפו יצירות אמנות. החלל נועד לדמות את מוחו של הרצל. התלמידים הציצו בחורי ההצצה ושמעו מפי המדריך כמה מציטוטיו של חוזה המדינה. לאחר מכן ניסה המדריך לעורר דיון פעיל על תעוזתו של הרצל. התלמידים לא הביעו התלהבות, והדיון דעך די מהר.

“לעולם לא יהיה שלום, זה הוכח מדעית”

עברנו לחלל הרביעי והאחרון, חלל גדול יחסית, מלא חפצים משונים: צעצועים ישנים, חפצים שנזרקו ובובות בגודל אדם עשויות עץ וחומרים ממוחזרים. כאן התחלקו התלמידים לקבוצות, וכל קבוצה קיבלה רסיס מחזונו של הרצל. הם התבקשו למצוא מצב בחלל שבו החזון לא מתקיים ולתקנו בהתאם. כך למשל בובה שהוצבה כחסר בית רעב קיבלה מן התלמידים תפוזים שהיו אצל בובה שהוצבה כאדם עשיר.

היו תלמידים שביצעו את המשימה כפי שהתבקשו, והיו כאלו שנהנו להזיז את החפצים השונים לסיטואציות מבזות ששיעשעו אותם: הפיכת בובה אחת לעבד מושפל של בובה אחרת, או הנחת חפצים שונים בין רגליה של בובה בדמות אשה. לאחר כמה דקות של עבודה התבקשה כל קבוצה להציג את הפעולה שהמחיזה, והתפתח דיון אמיתי בין התלמידים למדריך ובינם לבין עצמם.

בדיון עלו קולות די פסימיים. “לעולם לא יהיה שלום”, אמר אחד התלמידים, “זה הוכח מדעית”, הוסיף כהלצה. האחרים צחקו בהסכמה. בעקבות הקביעה נאמר בדיון שכל אדם צריך לדאוג לעצמו ואין טעם לנסות לשנות. המדריך הזכיר לתלמידים את ציטוטיו של הרצל, אלו ששמענו במהלך הסיור באוהל, על כך שהעם היהודי צריך לקחת אחריות על גורלו ולשנות את המציאות. התלמידים התבצרו בעמדתם וטענו שאף אחד לא יעשה דבר למען העתיד המשותף של כולנו, כי “ככה זה ישראלים”.

אוהל נודד, תנועת תרבות. צילום: זואי ברקן

אוהל נודד, תנועת תרבות. צילום: זואי ברקן

האם יוזמי הפרויקט הצליחו בכל זאת לתקוע את קצה הנעל בדלת נטרקת? נראה שהדלת רק נעצרה מלהיסגר לחלוטין, אולם לא נפתחה. החוויה הייחודית שמועברת במוזיאון היא מסקרנת, אך ספק אם היא טוטאלית דייה כדי לשנות משהו בדרך החשיבה של התלמידים.

מיה קלינגר היא בת שירות לאומי באגף הנוער של מוזיאון ישראל

4 Comments

  1. נילי קלינגר says:

    07/07/14 @ 13:56 

    כתבה מרתקת אודות הוראה אחרת, המערבת את הלומדים בתהליך הלמידה באופן פעיל. קבוצת האמנים קוראת לכך “מוזיאון”, “מוזיאון נודד” , למעשה בעיני זהו בית ספר או מרחב המאפשר דיאלוג בין היוצרים לקהל – בין הלומדים למורים שבמקרה זה הם האמנים. דיאלוג ללא תיווך. לא הבנתי מדוע זה נקרא “מוזיאון נודד”? זה עובר בכל הארץ? הכתבה עוררה בי מחשבות על הוראה בסגנון אחר, נילי

    הגב
    • עדי says:

      04/08/14 @ 18:11 

      שלום נילי, הפרשנות שלך את המרחב הזה הוא אכן מעניין ויש בו אמת. המוזיאון באמת עובר בבתי ספר בכל רחבי הארץ ולכן הוא נקרא מוזיאון נודד. אני מזמינה אותך לשתף אותנו במחשבותייך אודות הוראה אחרת! עדי מצוות המוזיאון הנודד

  2. ליאור says:

    22/07/14 @ 22:04 

    חלל שמפגיש בין יוצר לקהל- זה בדיוק מה שעושה מוזיאון. כך שהשם מתאים. אבל למה נודד?
    כל הכבוד לחבר׳ה האלה שמנסים להציע אלטרנטיבה

    הגב
  3. אביב says:

    28/08/14 @ 20:23 

    נודד או לא נודד, העיקר שמדובר בחבר׳ה צעירים.
    אידאליסטים. שמאמינים שחינוך זו לא מילה גסה.
    שמחפשים משמעות ויוצרים משמעות. כבוד!!

    הגב

כתיבת תגובה