אפריל 2014

התאספנו לדבר על מיכאל הד זל. הידיעה על מותו הממה והעציבה אותנו מאוד. מיכאל היה ידיד קרוב ושותף אמת לפלטפורמהמרגע הולדתה. המחשבה הראשונה שהפציעה בתוך הצער הגדול על לכתו הייתה לכתוב עליו, לכתוב לזכרו. מיכאל היה ממייסדי כתב העתפלטפורמהותמך בו ביד רחבה. נראה זה אך טבעי להקדיש לו את המדור שכה אהב: “אנשים“.

פרופ' מיכאל הד

פרופ’ מיכאל הד

אלה: במה נתחיל? אדם מופלא. אמנם הכרנו אותו זמן לא רב, מאז היווסדו של כתב העת “פלטפורמה”, אבל אין ספק שהרשים את כולנו.

טלי: מיכאל ביקש להיפגש אִתי לפני כשנתיים. הוא הציג את עצמו כבן זוגה של סמדר תירוש ז”ל, שעבדה באגף הנוער של מוזיאון ישראל במשך שנים רבות ונפטרה בפתאומיות עשר שנים קודם לכן. מיכאל, המשיך ופתח דף חדש בחייו ויחד עם זאת ביקש שנעזור לו להנציח את זכרה של סמדר והציע להתמקד במה שאהבה יותר מכול: חינוך לאמנות. מחשבתו הראשונה הייתה להעניק מלגות לתלמידי אמנות שלומדים באגף הנוער או ליזום פרויקט לנוער בפריפריה. שוחחנו ארוכות על האפשרויות השונות, וציינתי גם את היוזמה החדשה להוציא כתב עת שיעסוק באמנות, תרבות, חינוך ומוזיאון. מיכאל נדלק מיד. הוא החל לשאול על הרעיון ועל כיווני הפעולה, וככל שהעמקנו, הרגשנו שאנחנו משדרים על אותו הגל. מיכאל אהב את הרעיון, את המטרה, את התכנים, ואף חשב שכתב עת לחינוך מוזיאלי מתיישב בדיוק עם דמותה של סמדר, שהייתה בין היתר עורכת כתב העת “משקפיים” בהוצאת אגף הנוער שנסגר בשנת 2000. נדמה לי שמיכאל הבין שיש כאן חזון להחיות את התפקיד של הפצת ידע, של כתיבה ושל יצירת שיח. בסוף הפגישה אני זוכרת שהוא אמר לי: “אני חושב שסמדר הייתה מרוצה מאוד אילו שמעה את השיחה בינינו”.

ליהיא: מיכאל הכיר את אגף הנוער דרך סמדר תירוש, ונדמה שהאהבה לאמנות ולחינוך מוזיאלי עברה ממנה אליו באופן טבעי. הוא שמח ליצור משהו חדש שלא היה אף פעם: כתב עת מקוון לחינוך מוזיאלי.

 טלי: מתחילת הדרך היה ברור לנו שהשותפות עם מיכאל תהיה פורייה. מיכאל לא רק דאג לכל המשאבים הדרושים להקמת כתב העת ולהפקתו של יום עיון גדול שערכנו, אלא גם הציע לתרום מזמנו ומידיעותיו. אני מודה שחששתי בתחילה שמעורבותו תקשה עלינו ותגביל את האוטונומיה שלנו לערוך את כתב העת כרצוננו. אבל התברר שחששתי לחינם.

אלה: נכון, פגשנו אדם עדין מאוד וצנוע. תמיד הציע מעצמו ותרם מהידע שלו ומעולם לא ניסה לכפות את מחשבותיו. השיחות אִתו היו מרתקות. הוא התעניין בכל פרט ופרט, החל בדבר המערכת וכלה במאמרים עיוניים.

ליהיא: זה נכון שהיו הרבה עדינות וזהירות בדבריו של מיכאל, אבל מצד שני, הוא היה גם אסרטיבי מאוד, הביע את העמדות שלו כל הזמן ולא חשש להתווכח. הוא היה מעין סמן ימני שלנו וטרח להזכיר לנו תמיד כשהתרחקנו מעצמנו ומהמטרות שלנו.

 טלי: בתחילת הדרך עסקנו המון בשאלות מהותיות – מי אנחנו, מה אנחנו. שאלנו גם הרבה בשביל מי אנחנו כותבים בעצם, ומה התפקיד שלנו. מיכאל הבין את ההתלבטויות, אבל הייתה לו דעה מגובשת מאוד בשאלות הללו.

 ליהיא: כולנו האמנו ש”פלטפורמה” כשמה כן היא. תפקידה לתת מקום לייצוג של דעות ומעשים של כל אנשי החינוך לאמנות או החינוך במוזיאונים בארץ. היו לנו ויכוחים עד כמה “פלטפורמה” צריכה לייצג את מה שקורה בארץ או לתת במה למוזיאון ישראל. מיכאל הזכיר לנו כל הזמן את הפריפריה. הייתה לו אג’נדה חזקה מאוד בקשר לכך.

 אלה: איש חינוך אמיתי. בלי לעסוק בחינוך באופן ישיר, הוא היה פשוט איש חינוך. הומניסט שראה את האדם במרכז וחשב שצריך לתת קול גם לאלו שאינם שייכים לזרם המרכזי או גרים במרכז הארץ.

 טלי: הומניסט שהזכיר לנו כל הזמן מי אנחנו ומי הקהל שלנו.

ליהיא: מיכאל צמח והתבסס בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. לימד במשך שנים רבות וחינך דורות רבים. נראה היה שעצם החינוך הוא חלק מהותי ממנו. מצחיק שהוא היה דבק בעקרונות החינוכיים שלנו לפעמים יותר מאתנו.

 טלי: גם השפה שמיכאל השתמש בה הייתה מושתתת על הז’רגון שאנשי חינוך משתמשים בו: פריפריה ומרכז, שוויון הזדמנויות, הכרה בשונה, פדגוגיית ההמונים וכו’. נראה שהמושג “חינוך”, שרבים טועים בו ומשתמשים בו במובן של הוראה או לימוד, הוא בעצם מושג עמוק ורחב שכולל בתוכו תפיסות הומניסטיות שרוב אנשי הרוח והתרבות פועלים תחתיהן.

 אלה: כן, זה היה מרענן ואפילו חדשני לראות אדם לא צעיר, היסטוריון, שמכיר תפיסות חינוכיות, מזדהה אִתן ואפילו מטיף להן. אני זוכרת למשל שהיה לנו דיון על אחד הגיליונות של “פלטפורמה”, ומיכאל טען שאנחנו כותבים יותר מדי על פרויקטים שנעשים במוזיאון ישראל. הוא חשב דווקא שכתיבה על מוזיאון בעיר אחרת, שמשתף את הקהל בתהליכים אוצרותיים היא כתיבה משמעותית יותר וחשובה ועודד אותנו להמשיך בכיוון הזה.

טלי: הוא גם היה זה שהצביע על כך שאנחנו נוטות לבחור אוטומטית בנושאי אמנות וכאילו שוכחות סוגים אחרים של מוזיאונים. הוא משך אותנו כל הזמן לאזן בין הנושאים, לתת במה אמיתית לכולם.

 אלה: אבל אני חייבת לציין שהכול נעשה תמיד בנועם הליכות, ברוח טובה, עם המון פרגון ומחמאות. הוא הוקיר תודה על כל מה שעשינו והיה מלא תשבחות ומילים חמות.

ליהיא: אספתי את כל הדוא”ל שמיכאל שלח לנו בשנתיים האחרונות. שימו לב שתמיד הוא מתחיל במילות תודה ובמחמאות. הוא נהג לקרוא לעומק כל כתבה ולהגיב. אחרי המחמאות הוא גם כתב תמיד ביקורת עניינית ולעתים מחמירה. אחד הדברים שהיו חשובים לו היה השפה התקנית ואופן ההתנסחות. הכתבות האהובות עליו היו אלה שעסקו ביוזמות חברתיות. גם בסוף מכתביו הוא הרבה להודות לנו, לא חשוב על מה.

 טלי: הוא יחסר מאוד. הזווית שלו הייתה משמעותית לנו, וגם היחס החם והמפרגן.

 אלה: אין ספק שישיבות המערכת שלנו ייראו אחרת, אבל הקול שלו ימשיך להדהד בהן.

ליהיא: חבל שלא הספקנו להיפרד.

 

מיכאל הד (14 במרץ 1943 – 24 בפברואר 2014) היה פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים וכיהן במגוון תפקידים, בהם יו”ר ועדת מקצוע ההיסטוריה בחינוך הממלכתי; חבר הנהלת אגודת ההיסטוריה העולמית (World History Association) רכז הפרויקט לשילוב ההיסטוריה של עם ישראל בהוראת ההיסטוריה האירופית באוניברסיטאות בעולם; מיוזמי כתב העת היסטוריה (בהוצאת החברה ההיסטורית) וממייסדי כתב העת לחינוך מוזיאלי פלטפורמה.

כתיבת תגובה