דצמבר 2017: גוף

ביום חמישי סתווי בסוף אוקטובר, מספר דקות לאחר סגירתו לציבור הרחב, החלה להתרחש ברחבי מוזיאון ישראל פעילות מסוג אחר. מתוך המועדון לשוחרי המוזיאון יצא אל אולמות התצוגה קהל בלתי רגיל. לא אוצרים, לא סטודנטים ולא תורמים, אלא גברים ונשים לבושים בבגדים פשוטים ונוחים. אחרי הכול, הם התכוננו לבילוי של שעות ארוכות בחללי התצוגה. לא מדובר בערב גאלה נוצץ, וגם לא בריקוד הקבוע של התקרבות, התרחקות והנהון מול היצירות במלוא חשיבות הטקס. המשתתפים התכוננו לדבר, ליצור, לכאוב ולהשאיר מחוויית הביקור במוזיאון סימן ממשי בגופם. בערב זה עשרה אנשים עמדו להתקעקע בחלליו של מוזיאון ישראל כחלק מפרויקט מיוחד בשם “Healing Ink”.

פראנקו ואסקוני מקעקע את אבי אנטבי בפרויקט “Healing Ink”, מוזיאון ישראל, 2017. צילום: דילון מאייר, Artists 4 Israel

גופם של רבים מהמקועקעים העיד כי זה אינו הקעקוע הראשון שלהם. לטלי (רויטל) בן יוסף, למשל, כבר יש ארבעה קעקועים המעטרים את גופה. בערב זה הוסיפה את החמישי. עם זאת, התרגשות מיוחדת ניכרה בה מהאכסניה של האירוע: “אנחנו במוזיאון ישראל, אתה נכנס לתוך היכל של היסטוריה ויופי”, אמרה, “בשביל זה נתתי את הגוף שלי”. הערתה זו היא דו-משמעית. בן יוסף, כמו שאר המתקעקעים בפרויקט, נפגעה במהלך שירותה הצבאי וסוחבת עמה צלקות פיזיות ונפשיות. אצלה הפגיעה אירעה בתקופת האינתיפאדה השנייה, בראשית שנות האלפיים. בתפקידה כאחות היא הגיעה לזירות פיגוע רבות וסחבה פצועים וציוד כבד, עד שנגרם נזק בלתי הפיך לגופה. חמש פריצות דיסק גרמו לכאבים משבשי חיים, נוסף על תסמיני פוסט-טראומה.

פרויקט “Healing Ink” מבקש לרתום את הקעקוע, סוג אמנות מיוחד שהמצע לו הוא הגוף האנושי, כדי לטפל בנפגעי טרור ומלחמה בישראל.

במסגרת פרויקט “Healing Ink” בן יוסף מאפשרת להפוך את הפגיעות המחלימות של גופה למצע לאמנות, כשהיא מקעקעת את המשפט “All You Need Is Love” על גבי הצלקת מהניתוח שנועד לתקן את פריצות הדיסק. אצלה נתינת הגוף מתחברת להקשר לאומי מובהק: “אני יושבת ומתקעקעת מול היסטוריה של המדינה שלי, שנלחמתי עליה פיזית כדי שהיא תהיה כאן”, היא מסבירה, “זה אדיר. כל כך עמוק, כל כך חזק. השארתי חלקים מהגוף שלי במדינה הזאת. אני עכשיו עושה משהו במקום שכל כך מסמל את תולדות המדינה הזו”.

פרדוקס הגוף
פרויקט “Healing Ink”, שבמסגרתו התקעקעו בן-יוסף ואחרים, מבקש לרתום את הקעקוע, סוג אמנות מיוחד שהמצע לו הוא הגוף האנושי, כדי לטפל בנפגעי טרור ומלחמה בישראל. הוא חלק משדרת פרויקטים שמפעיל הארגון “Artists 4 Israel”. בכולם, להגדרת הארגון, נעשה שימוש במדיה בסוגי מדיום אמנותיים שיש להם “ייצוג חסר” בעולם האמנות הממוסד והמקובל, במטרה ליצור שינוי חברתי ולרפא קהילות שנפגעו מלחימה.

במסגרת פרויקט “Healing Ink” הובאו לישראל, זו השנה השנייה, מקעקעים בעלי שם מרחבי העולם. לכל אחד מהם הוצמד מראש אחד מהנפגעים שנרשמו לפרויקט. כל צמד, מקעקע ומקועקע, ניהל דיאלוג מתמשך באמצעות דואר אלקטרוני, שבו גובש מתווה לקעקוע לקראת יישומו הלכה למעשה באותו ערב בחלליו של מוזיאון ישראל.

מייגן ג’ין מוריס מקעקעת את יותם נס בפרויקט “Healing Ink”, מוזיאון ישראל, 2017. צילום: יפעה מבטח גרינוולד

פעילות גוף כה אינטנסיבית של המבקרים במוזיאון האמנות אינה דבר שגרתי. במחשבה מעמיקה, דבר זה צריך לעורר תמיהה. המוזיאון, בניגוד למרחבי תרבות ובידור כמו התיאטרון או הקולנוע, מאופיין דווקא במרחבים פתוחים וגדולים המאפשרים תנועה ומפגש ואף קוראים להם להתקיים, כמו במרחבים של פארק או מועדון ריקודים. נוסף על כך, עושר הגירויים החזותיים במוזיאון מבקש להפעיל את הגוף, לעורר אותו ולדרוש ממנו תגובה. אך עדיין מבקרים מיומנים במוזיאון נוטים לצמצום התנהגותי מופלג, כלומר לתנועות קטנות וזהירות, לבקרה מוגברת על עוצמת הקול ולמגע מינימלי עם מבקרים אחרים ולא מוכרים.

נראה כי במובנים מסוימים אפשר לתלות את הצמצום בפעילות הגופנית במוסד עצמו, המרבה לסמן גבולות במרחביו. גדרות, קווים ושלטים מסמנים למבקרים את מידת ההתקרבות המותרת ליצירות שונות. נוסיף על כך את שלטי האיסור: על אכילה, עישון, הבאת בעלי חיים, דיבור בקול רם ועוד. אם לא די בכך, הרי שהמוסד מפעיל גם מערכת אכיפה באמצעות סדרני המוזיאון. אלו ינכיחו את הגבול כאשר יציינו בפניך את החוק והאיסור, גם אם לא הפרת אותו אלא רק התקרבת לגבול ההפרה. הם יזכו אותך בנזיפות גם על הפרות שאינן מצוינות באופן מפורש, למשל על התקרבות יתרה לעבודות גם כאשר קו ברור אינו משורטט, או על דיבור רם מדי שאינו מוגדר כצעקה.

נוצר מצב אבסורדי: מול יצירות שנוצרו בתנועה גדולה ובתקשורת גופנית של ידיים צובעות ומפסלות, עומד במוזיאון צופה מאובן שתודעתו אמורה לפעול בקדחתנות.

ניתן לראות בנקל כיצד כל הגבולות הללו, אם בדימוי ואם באמירה מילולית, מופנמים אצל המבקר המיומן במוזיאון ויוצרים גוף זהיר המגביל את עצמו. אולם פעמים רבות ההגבלה אינה נחווית רק ככפייה מן החוץ אלא מוּנעת מהזדהות עם האידאולוגיה של המוסד: יש לשמור על החפצים, יש לשמור על המבקרים, והגוף הוא מזיק פוטנציאלי. המוזיאון איננו מקומו של הגוף המתכלה, כי אם של האבן הנצחית.

כאשר הגוף מצומצם, הפעילות הקוגניטיבית ותוצריה – הדיבור, הכתיבה ולפעמים השרטוט במחברת הסקיצות – לוקחים את הבכורה. נוצר מצב אבסורדי: מול יצירות שנוצרו בתנועה גדולה ובתקשורת גופנית של ידיים צובעות ומפסלות, עומד במוזיאון צופה מאובן שתודעתו אמורה לפעול בקדחתנות. וגם תודעה זו – חוקרת ומהוססת – אינה דומה לתודעת האמן, שבוחר לפעול בעולם ולעשות למרות כל ההיסוסים ותוך לקיחת סיכונים.

תמונה סוריאליסטית
אם תנועה בלתי מבוקרת היא דבר לא מקובל במוזיאונים, על אחת כמה וכמה סיטואציית הקעקוע. “אני מופתע שזה מותר בכלל לקעקע במוזיאון”, אמר המקעקע ראס אבוט (Russ Abbott), אחד המשתתפים ב-“Healing Ink”, שהגדיר את החוויה כ”סוריאליסטית”. הגלריה במוזיאון שבה בחר כסדנת הקעקוע שלו בהחלט תרמה לאווירה הסוריאליסטית. גלריה זו מכילה את העבודה המונומנטלית “עצים” של האמן הסיני איי ווי ווי – יצירה שבה חיבר האמן ענפים כרותים לכדי עצי ענק מתים-חיים.

ראס אבוט מקעקע את הילה לוסטיג טאוב בפרויקט “Healing Ink”, מוזיאון ישראל, 2017. צילום: יפעה מבטח גרינוולד

התוספת של צעקות הכאב של המקועקעת הילה לוסטיג טאוב והקעקוע הקוצני והצבעוני המתהווה על קרסולה של צמח אקנטוס הגבירו את הסוריאליזם שבסיטואציה אפילו יותר. תגובתה הכל כך טבעית ופיזית של לוסטיג טאוב לחוויה של הגוף לא הייתה עוברת בשעות הביקור הרגילות במוזיאון. גם כעת, כאשר המוזיאון ריק ממבקרים, נדמה שהתנהגות זו הודבקה על הגלריה הלבנה כמו בפוטומונטאז’ שמרכיביו אמיתיים אך צירופם לא אפשרי.

הדבקה סוריאליסטית זו מעוררת מחשבות לגבי הפוטנציאל הבלתי ממומש של מפגש עם יצירה במוזיאון. מפגש ממושך, במיוחד כאשר מתוודעים לרגעי כאב מאתגרים מבחינה פיזית, מאפשר ספיגה של היצירה שלא בהכרח דרך האינטלקט. הוא מחייב לשהות מול היצירה, שהייה שהאמנות כל כך מבקשת ושהמוזיאון רוצה לאפשר, אך שם לעצמו רגל שוב ושוב, מעצם היותו מצבור ענק של השראה שהמבקר רוצה לתפוס ולנצל.

השהייה וההתמודדות עם הכאב זימנה גם שיחות אינטימיות של לוסטיג טאוב עם כל מי שבסביבתה: עם החברה שליוותה אותה, עם המקעקע ואפילו איתי. כמה פעמים יצא לכם להשתמש באכסניה של המוזיאון לשיחות מעין אלו? לכאורה האמנות יכולה לשמש לנו מצע להיכנס לקרבי הנפש של חברינו לסיור במוזיאון או לזרים הגמורים שאנו פוגשים בו, אולם ברוב הביקורים במוזיאון שיחות מסוג זה אינן מצליחות לנבוט. הנה כאן הן נובטות כל כך בטבעיות על ומתוך הרקע מעורר ההשראה של העצים שיצר איי ווי ווי.

יסמין ברגנר, מלווה רוחנית בקעקועים, אמנית רב-תחומית וחוקרת את תחום הקעקועים, רואה בקעקוע אמנות בעלת פוטנציאל מיוחד להתנעת תהליך רוחני של צמיחה.

יסמין ברגנר, מלווה רוחנית בקעקועים, אמנית רב-תחומית וחוקרת את תחום הקעקועים, רואה בקעקוע אמנות בעלת פוטנציאל מיוחד להתנעת תהליך רוחני של צמיחה. “בחברות שבטיות הקעקוע הוא בדרך כלל חלק מטקס מעבר וחניכה. בתרבות המערב איבדנו את זה. אין טקסי מעבר וחניכה. יש לנו פסאודו טקסי מעבר וחניכה שזה הצבא, כניסה לבית ספר, בר מצווה, ברית מילה. אבל טקס מעבר וחניכה אמיתי תומך בך ומעביר אותך משלב התפתחותי אחד למשנהו. מי שמנהל אותו הם המבוגרים החכמים (elders) והוא כרוך בסוג של מוות רוחני”.

ברגנר, מקעקעת בעצמה, מדגישה שבמסגרת עבודת הקעקוע שלה חייב להיות תהליך אינטימי משותף עם המקועקע. במהלכו השניים חוקרים את התהליכים הנפשיים שהובילו לכך שהמקועקע בחר לעשות קעקוע בנקודת זמן זו בחייו. מבחינתה הקעקוע הוא קמע של כוח חיובי, וכוחו נגזר מההתכוונות של המקועקע והמקעקע, שטוענת אותו במשמעות ייחודית עבור שניהם.

בוב טייארל מקעקע את אדם אזולאי בפרויקט “Healing Ink”, מוזיאון ישראל, 2017. צילום: דילון מאייר, Artists 4 Israel

“האני” והגוף כיצירת אמנות
לאחרונה ננעלה תערוכה ייחודית ותקדימית במוזיאון ארץ ישראל, שאותה אצרה ברגנר, בשם “קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות”. ברגנר תיארה בפניי את המפגש בין עולם הקעקועים לבין המוזיאון כמהלך טבעי מאוד: “מקעקעים עכשוויים מפנימים את כל תולדות האמנות וממציאים אותה מחדש בעבודתם. הנושא שייך למוזיאון, כי קודם כול מדובר בתחום אמנותי עצמאי וגם מבחינת ההיבט האנתרופולוגי”.

התערוכה והקטלוג המקיף שיצא כחלק ממנה אכן סוקרים את תולדות הקעקוע למן הפרה-היסטוריה ועד ימינו, כאשר המדיום העיקרי הנוכח בהם הוא הצילום, בהיותו “הדרך הטובה ביותר לתעד קעקועים”. מבחינת ברגנר, זהו “מדיום המאפשר לנו לתעד לנצח את אמנות הגוף המתכלה”. תערוכות בנושא הקעקוע אכן נעשות יותר ויותר פופולריות*, אולם עדיין קשה שלא לראות בקעקוע בן חורג שאומץ על ידי המוזיאון. בעולם המערבי נחשב הקעקוע עוד מימי העת העתיקה כפרקטיקה של קבוצות שוליים חברתיות, ובעיקר של פושעים, לצד היותו פרקטיקה עממית מקובלת.

בקר מדגיש את החתרנות שעדיין קיימת במעשה הקעקוע במוזיאון. מבחינתו הקעקוע הופך על פיו את מוקד העניין – מהחפצים שמסביב אל גופו שלו, המבקר, שהופך באחת למיצג, הן עבור עצמו והן עבור החברה, המיוצגת בסיטואציה שלנו בעיתונאים הרבים שהתגודדו סביב המקועקעים.

בן בקר, מקועקע בפרויקט “Healing Ink”, הדגיש בפניי את חריגותו של הז’אנר כיום גם במוזיאון וגם בחברה הישראלית. בהקשר זה הוא מספר: “את לא תראי במוזיאון תמונות של קעקוע. בחו”ל יש לך כן דברים שקשורים לקעקועים. בישראל זה לא הכי מקובל. למרות שכולם עושים את זה יותר ויותר, עדיין חלק מהאנשים סביבי לא אהבו את הרעיון. במיוחד אנשים יותר מבוגרים, כי בשבילם זה לא מקובל. אז הפרויקט בעצם מביא אמנות אחרת למקום שהוא מלא אמנות. אנחנו מביאים אמנות שהיא שונה לגמרי. דבר חדש ומיוחד. אפשר לראות אותו רק עליי. אני הופך להיות אמנות במקום הזה ליד האמנות שכבר קיימת מאות ואלפי שנים”.
בקר מדגיש את החתרנות שעדיין קיימת במעשה הקעקוע במוזיאון. מבחינתו הקעקוע הופך על פיו את מוקד העניין – מהחפצים שמסביב אל גופו שלו, המבקר, שהופך באחת למיצג, הן עבור עצמו והן עבור החברה, המיוצגת בסיטואציה שלנו בעיתונאים הרבים שהתגודדו סביב המקועקעים.

מעניין לציין בהקשר לכך את הבחירה של מארגני “Healing Ink” שלא לבצע את הפרויקט בשעות הביקור הרגילות במוזיאון. בבחירה זו הם מנעו מהסיטואציה לתפקד כמיצג (performance) מוזיאלי ושמרו עדיין את פעולת הקעקוע כפעולה אישית ולא ציבורית. מצד שני, בקר צודק באופן שבו הוא מציין את הממד התיאטרלי שבסיטואציה. הבאת התקשורת ומסגור הפרויקט בהקשר קהילתי ולאומי מבקשים להפוך את אקט הקעקוע לבעל משמעות עבור קהל של צופים. אלא שיש רצון לשים את המפגש הזה תחת בקרה גבוהה ותיווך מובהק, במקרה זה דרך הכיסוי התקשורתי. ניתן לתהות: מדוע בעצם למנוע מהקהל לצפות בקעקוע כפעולה ולגבש את תגובתו אליה באופן בלתי אמצעי?

המוזיאון והגוף: בין אהבה לדחייה
לטענת המקעקע ניקי נורברג (Niki Norberg), חברים ביאקוזה ביפן ואסירים פולניים שימרו פיסות עור מקועקעות שחלקן מוצגות במוזיאון. “אני חושב שבעתיד אם האדם המקועקע ירצה זאת, זה יהיה כמו לתרום איברים. העור, אחרי הכול, הוא האיבר הגדול ביותר שלנו”. אי אפשר להתעלם מכך שמחשבה כמו זו שמעלה נורנברג היא כמעט בלתי נתפסת ואף דוחה במיוחד בהקשר של מוזיאונים גדולים, ממוסדים ושמרניים, אך אולי תיתכן במוזיאונים אוונגרדיים יותר.

הגוף מוערץ באמנות, כמורשת של אהבת הגוף בתרבויות הקלאסיות של העת העתיקה. הוא מופיע באינספור פוזיציות – כואב, מוכנע, מתגבר ועוד – אך בכל אלו לא הגוף עצמו מופיע אלא עיבודו באבן, במתכת, בצבעים. מה עם הגוף החי, הכואב, הביולוגי?

אז האם הקעקוע יכול להתקיים במוזיאון? כן! אבל רק אחרי שעות הכניסה, רק קעקועים “אמנותיים”, ואם בשעות הפתיחה אז רק בצילום, רק בהקשר אנתרופולוגי. אפשר לראות בחיבוק שהמוזיאון נותן לקעקוע, בין אם בתערוכות ובין אם בפרויקטים כמו “Healing Ink”, בעצם ניסיון “לאלף את החיה”. דבר זה מדגיש ביתר שאת את מערכת היחסים המורכבת שיש לאמנות ככלל ולמוזיאון בפרט עם הגוף. הגוף מוערץ באמנות, כמורשת של אהבת הגוף בתרבויות הקלאסיות של העת העתיקה. הוא מופיע באינספור פוזיציות – כואב, מוכנע, מתגבר ועוד – אך בכל אלו לא הגוף עצמו מופיע אלא עיבודו באבן, במתכת, בצבעים. מה עם הגוף החי, הכואב, הביולוגי?

אמנם האמנות הפוסט-מודרנית ניסתה להפוך אותו לחומר בידה, באופן מילולי, למשל ביצירות המוכנות מהפרשות. אך אלו עודן מעוררות רתיעה ולעתים גועל של ממש בקרב הצופים, בדיוק כמו המחשבה שיצירה על מצע הגוף האמיתי, העשוי מהחומרים הביולוגים, תוצג בתערוכת אמנות רגילה כחלק מסיפור תולדותיה.
בסופו של דבר, הגוף הממשי נותר במוזיאון כמנותק מהאמנות הנצחית. הוא נוכח רק בדמותו של המבקר לרגע, שעליו וממנו מרחפת סכנת התכלות. הוא יכול לגרום ליצירות להתכלות והוא עצמו עתיד להתכלות. פרויקטים דוגמת “Healing Ink” מצטרפים לאמנות המיצג המתפתחת מאז שנות ה-70, כדרך לנסות ולגשר בין שני ההיבטים שמעוררים מחלוקות בציבור הרחב – היופי שבמעשה החיבור בין הגוף לאמנות מחד גיסא והרתיעה מהשימוש בגוף האנושי כמצע לאמנות מאידך גיסא.

* כמה דוגמאות לכך מהתקופה האחרונה: בנובמבר האחרון נפתחה תערוכה בנושא במוזיאון לתולדות הטבע בלוס אנג’לס; בספטמבר האחרון נסגרה תערוכה שעסקה בנושא ב-Field Museum בשיקגו; בספטמבר 2016 נסגרה תערוכה בנושא במוזיאון המלכותי של אונטריו.

***
יפעה מבטח גרינוולד חוקרת התנהגויות של מבקרים במוזיאון האמנות העכשווי במסגרת לימודי תואר שני באוניברסיטה העברית ומדריכה באגף הנוער והחינוך לאמנות של מוזיאון ישראל.

מקורות:
יסמין ברגנר, קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות, קטלוג תערוכה, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2016.