אוקטובר 2014

או: איך מלחינים תערוכה ומנצחים עליה כמו היתה יצירה מוזיקלית?

"הסוויטה מס' 1 לצ'לו מרגשת מצילום". את השורה הזו כתבתי לצד תצלום שלי לפני יותר מ-20 שנה, כשהייתי סטודנטית לצילום, ואף על פי שחשתי שלהתבונן ולצלם הם הדברים שאני אוהבת לעשות יותר מכל, ועל אף שחשתי כמי שנמצאת במקום הנכון, בסתר לבי ידעתי שמה לעשות, מוזיקה מרגשת אותי יותר, וכתבתי את השורה הזו משום שביקשתי לתת לזה פרסום.

עברו שנים ומאז אני גם אוצרת, ועדיין, בנוגע לעצמי, אני חשה שזה נכון: אני קודם כל נמשכת למוזיקה ולספרים, ורק אחר-כך לאמנות המוצגת בגלריות או במוזיאונים. כשאני מקשיבה למוזיקה כל גופי מגיב לה באושר, וכשאני קוראת ספר שאני אוהבת אני משקעת בו את עצמי ומעדיפה להיות בו על פני כל מקום אחר. רק בתערוכות מעטות אני נוטה, כך, להתעורר ולהתרגש. והנה, אני אוצרת, ואתגר גדול לקחתי על עצמי – לכנס אנשים ליותר מאשר ביקור סולידי בתערוכה. לאצור תערוכות שיעוררו אנשים להתרגש.

מורן שוב, "The Ducts of Which Open, או תעלת הדמעות" טופוגרפיה באנציקלופדיה אנטומית-פיזיולוגית מתוך סדרת טופוגרפיות בספרים ובמחברות, יפו, יולי 2012 – ינואר 2014 הדפסת דיו על FineArt

מורן שוב, "The Ducts of Which Open, או תעלת הדמעות"
טופוגרפיה באנציקלופדיה אנטומית-פיזיולוגית
מתוך סדרת טופוגרפיות בספרים ובמחברות, יפו, יולי 2012 – ינואר 2014
הדפסת דיו על FineArt

 

איך עושים את זה?
התשובה לזה, מצאתי, כשם שהיא מורכבת כך היא פשוטה. היא מורכבת משום שהיא נולדת עם כל תערוכה מחדש ואחרת – בהתאם לתכנים, לחלל, לטבע הקהל; והיא פשוטה כי בעומקה ובפרקטיקה שלה היא אחת, ואני מכנה אותה: הלימה. אני תמיד מבקשת לייצר הלימה בין התימה של התערוכה לתוכן שלה, לאופן התצוגה, להתנהלות הקהל מול העבודות ולאפקט שלהן עליו. ההלימה מעוררת את הקהל לחוויה רב-חושית. כשיש הלימה, כך למדתי מנסיוני, הקהל פוגש לא רק את העבודות בתערוכה, אלא גם את התשוקות של האמנים בשעה שחשבו ושקדו על היצירה.

מול היצירות פוגש הקהל את תשוקותיהם של האמנים. פגישה זו משמעותה אינטימיות, וכשאדם חווה חוויה אינטימית, הוא חש ויודע שבקרב הקהל יש לו שותפים לחוויה סוערת דומה. ואז בחלל מזדקפים ראשים וזורחים זה לזה מבטים, ואנשים חולקים ביניהם סוד ושמחה

העילה לכנס קהל לתערוכה היא לעורר אותו לחוויה של רוממות רוח, כזו שיש לאמן בשעה שהוא הוגה ועמל על יצירה. פגישה זו משמעותה אינטימיות, וכשאדם חווה חוויה אינטימית, הוא חש ויודע שבקרב הקהל יש לו שותפים לחוויה סוערת דומה. ואז בחלל מזדקפים ראשים וזורחים זה לזה מבטים, ואנשים חולקים ביניהם סוד ושמחה.

 

עולמות שוקקים להתפרץ מבעד לכרום
אנחנו אוהבים לחוש, אנחנו אוהבים להתרגש. זה קורה כשאנחנו חווים פיזית או רגשית או תודעתית דבר-מה יוצא דופן, זה קורה כשמתרגשת עלינו תובנה, כשאנחנו מופתעים ואז בבת אחת מזהים ומזדהים. אינטימיות כזו נקרית בשעה שאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים במקום הנכון; כשתחושת השראה מבליחה לתוכנו לנוכח היזכרות, משפט מתנגן בדיוק, ניגון דיבור, רוח מסוימת, ריח מסוים, כשאנחנו נפקחים לטבע ולנוף עוצר נשימה. חשבו על ריאות המתמלאות כשהשמחה זקופה וצלולה, חשבו על חוּמה של דמעה גולשת ומנחמת בחריץ הרקה. חשבו על הגוף המאבד לרגע, מרוב התרגשות, את שיווי המשקל ומיד מאזן אותו. זה קורה כשמתאהבים (באדם, בחיה, בחפץ, בטקסט, במחשבה, בטעם, בריח, ביופי), וזה קורה כשבאה מוזיקה.

ובעודי כותבת את המשפט האחרון כאן למעלה, בקול-המוזיקה משמיעים קטעים מ"תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי, בחיי, בפסנתר (יום שישי, תיכף 12:00), ואני חושבת או מרגישה, ואחר-כך יודעת, שכשם שיגיע מקומו של תו, תיכף תגיע איזו תובנה – והנה באים וסוערים צעדים על הפסנתר, ומתוכם מתבהר שחיים ועולמות שוקקים להתפרץ מבעד לכרום העוטף הכל, להתפרץ ולפגוש, ולהתנגש, ולגשת זה אל זה, האחד נוכח אחר.

 

עבודת האוצרות היא, בין השאר, בנייה של תחביר בחלל, כזה שייצר, כאמור, הלימה בין תוכנן של העבודות לאפקט שאנחנו מבקשים לייצר אצל הקהל. תחביר שלוקח בחשבון את הקומפוזיציה, המקצב, הזמן והמרחב של חלל התצוגה: מה חווים ראשון (רואים, שומעים, נתקלים, ממששים), מה מגיע מיד אחר-כך, מה לפני מה, מי מול מי, אילו חושים מתערבבים (ראייה, שמיעה, מישוש, תנועה), מתי נדרשים לקשב אינטנסיבי ומתי נחים מקשב ועוד.

כאוצרת, המלחינה ומנצחת על תערוכות, עלי לקחת בחשבון את הדיאלקטיקה המתקיימת בין סוגי החוויות: ההאזנה, המבט, המישוש, שיווי המשקל. דיאלקטיקה שמביאה את הצופה לגילוי עוצמתו החושית של הגוף. אין זה קל כלל וכלל לייצר חוויית הלימה שכזו. הדבר הראשון שצריך לאתר הוא על מה בעצם התערוכה. מה הוא הנושא הפנים-פנימי שלה? מהי התשוקה שהדריכה את האמנים? מהו הארוס שמוביל אותה?

ראידה אדון, צילום מתוך עבודת הווידיאו "זכרון הגוף", 2010, הדפס צבע, 101x122 ס"מ. "אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא-יָבֹא בֵינֵיהֶם. אִישׁ-בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ" ("איוב", מ"א, ט'–י')

ראידה אדון, צילום מתוך עבודת הווידיאו "זכרון הגוף", 2010, הדפס צבע, 101×122 ס"מ.
"אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא-יָבֹא בֵינֵיהֶם. אִישׁ-בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ" ("איוב", מ"א, ט'–י')

 

כשמרחב ציבורי נעשה למקום
באחד במאי 2012 אצרתי תערוכה בבית אבי חי בירושלים, שקראתי לה "קול המון". כותרת המשנה שלה היתה "מחאה ציבורית – על המרחב שמכוון את הפעולה". התימה של התערוכה, תוך כדי עבודה כך למדתי, היתה שמחאה היא תנועה סולידרית לשינוי. תנועה משתוקקת של כוחות מאוחדים. שכשם שתנועת המים בטבע הומה-משתוקקת קדימה ובדרכה חורצת ואדיות, שוחקת אבנים ומשנה את תוואי הקרקע – כך תנועת המחאה היא תנועה לשינוי.

דפנה שלום, "דרך בורמה", 2008, וידיאו, 21:00 דקות. לופ טקס המתקיים בכל שנה בבורמה ובו גוש מלוכד של כמאה גברים משיט סירה צרה וארוכה על קו המים. שם העבודה משמר את האסוציאציה הישראלית המלחמתית ומתעמת איתה. קבוצת הגברים מסורה לפעולה רוחנית ולא מלחמתית. הדקות המעטות המסומנות על המים מעוררות תחושות רוחניות מצד אחד ואסוציאציות הישרדותיות מצד שני. "מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר/ שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל/ אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?" ("כאן על פני האדמה", רחל, תל-אביב, תרפ"ז)

דפנה שלום, "דרך בורמה", 2008, וידיאו, 21:00 דקות, לופ.
טקס המתקיים בכל שנה בבורמה ובו גוש מלוכד של כמאה גברים משיט סירה צרה וארוכה על קו המים. שם העבודה משמר את האסוציאציה הישראלית המלחמתית ומתעמת איתה. קבוצת הגברים מסורה לפעולה רוחנית ולא מלחמתית. הדקות המעטות המסומנות על המים מעוררות תחושות רוחניות מצד אחד ואסוציאציות הישרדותיות מצד שני. "מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר/ שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל/ אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?" ("כאן על פני האדמה", רחל, תל-אביב, תרפ"ז)

המרחב הציבורי (אסתטיקה) מאפשר פעולה (אתיקה) שבה היחיד מצטרף אל ההמון והקולות של כולם נאחזים זה בזה ונעים קדימה ביודעם שתנועה משותפת קדימה משנה בדרכה דברים. העבודות שהוצגו בתערוכה נתנו, על כן, ביטוי לאופן שבו מרחב ציבורי נעשה למקום; מקום שמאפשר תנועה-פעולה משותפות. העבודות שבתערוכה הוצבו כתמרורים המכוונים קדימה, פנימה, אל תוך הפרספקטיבה, אל עומק השדה. עבודות שהזמינו את הקהל החווה אותן (במבט, בקשב, במישוש, בתנועה) לבחור להצטרף ולצעוד קדימה והלאה איתן ולקראתן.

הילה בן-ארי, "אדאג'יו", 2010, וידיאו, 21:22 דקות. לופ בדממה, תלויים זה בשיווי משקלו של זה, תוך מאמץ פיזי ומאבק פנימי, מסמנים שניים כיוון

הילה בן-ארי, "אדאג'יו", 2010, וידיאו, 21:22 דקות. לופ.
בדממה, תלויים זה בשיווי משקלו של זה, תוך מאמץ פיזי ומאבק פנימי, מסמנים שניים כיוון

העבודות כולן הלכו ונעשו אדומות (התערוכה, כאמור, נפתחה באחד במאי), וכך לראשונה למדתי מהו הפשר של אדום, ומדוע אדום מתנוסס ומוביל מהפכות.
כדי להתקיים במרחב, כדי להתנהל בו (מרחב באשר הוא, גם בחללי תערוכות) אנחנו זקוקים לאוריינטציה פיזית ונפשית ומוסרית ביחס אליו. הנוכחות וחוש ההתמצאות שלנו במרחב מגדירים אותנו ואת זיקתנו אליו ואל הזולת שבו. הצבע האדום, כצבען של עבודות בתערוכה, נוסף כמימד רביעי של אוריינטציה בחלל התערוכה, והצטרף למימד עומק השדה. לאדום טון חזק ואפקטיבי, ותחביר תליית העבודות בחלל כיוון את תנועת הקהל אל העבודות האדומות שנמצאות בעומקו.

ארז חרודי וניר נאדר, "אהוב את המלאכה", 1989, הדפס צבע,46x60 ס"מ. המחאה של שמעיה היא מחאה נגד שררה רבנית תאבת שלטון – ונגד הרשות השולטת של בית הורדוס בימי בית שני. "אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת" (מסכת אבות, א', י')

ארז חרודי וניר נאדר, "אהוב את המלאכה", 1989, הדפס צבע,46×60 ס"מ.
המחאה של שמעיה היא מחאה נגד שררה רבנית תאבת שלטון – ונגד הרשות השולטת של בית הורדוס בימי בית שני. "אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת" (מסכת אבות, א', י')

 

התכונות שמאפיינות את האדום על-פי טבעו (על-פי חוקי הטבע) הן גם התכונות המטפוריות שמוצמדות לו בתרבות: הוא מפתה ומושך ומבטיח, הוא חם וחזק – ועל כן כשהאדום קורא, הוא פשוט קורא לך "בוא". האדום הוא הצבע בעל אורך הגל הארוך ביותר. לפני הזריחה ולקראת שקיעה נראים השמים אדמדמים כי אז רחוק כדור הארץ מן השמש, וקרניה, המגיעות אליו, ארוכות. וכשהשמש רחוקה ביחס אלינו היא קרובה לקו האופק ונמצאת בעומק השדה. ולשם, לעבר אופק מקֻווה, אנחנו מבקשים להגיע (כבעלי אוריינטציה, אנחנו זקוקים להמְשגה מטפורית של הקשר בינינו לבין המרחב).

פריד אבו-שקרה, "הצבי ישראל", 2007, צבע תעשייתי וצבע שמן על עץ, 90x90 ס"מ. סמל הצבי קל הרגליים ומהיר התנועה של דואר ישראל הופך ל"הצבי ישראל" של קינת דוד המבכה על חללים במלחמה

פריד אבו-שקרה, "הצבי ישראל", 2007, צבע תעשייתי וצבע שמן על עץ, 90×90 ס"מ.
סמל הצבי קל הרגליים ומהיר התנועה של דואר ישראל הופך ל"הצבי ישראל" של קינת דוד המבכה על חללים במלחמה

 

חשבתי אז על השיר הזה: "הנה הנה גגות הכפר/ משם לפני שנים נלקח/ סוף-סוף הוא שב הביתה/ אחרי שנים רבות כל-כך" (דן אלמגור בגרסתו העברית לשיר הרוסי "ליושינקה"). והרי זה תיאור תנועה אל עבר מחוז חפץ, אל מחוז געגוע; תנועה עורגת – הביתה. ובאופק? גגות הכפר והם אדומים. בדיוק כמו בשירה של נעמי שמר: "בְּתוֹך שְׁכוּנָה קְטַנָּה מוּצֶלֶת/ בַּיִת קָט עִם גַּג אָדוֹם/ כָּל שְׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי". והרי המחאה היא על הזכות של כל אדם לבית, לקורת גג.

אפרת גל-נור, "נווה-אליעזר", 2007, שמן על בד לא מתוח, 570x210 ס"מ (ארבעה חלקים), אוסף ג'ני וחנינא ברנדס, תל-אביב. צילום: אברהם חי. נורמה ועומק שדה של שכונת מגורים תל-אביבית. "בְּתוֹך שְׁכוּנָה קְטַנָּה מוּצֶלֶת/ בַּיִת קָט עִם גַּג אָדוֹם/ כָּל שְׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי" (נעמי שמר)

אפרת גל-נור, "נווה-אליעזר", 2007, שמן על בד לא מתוח, 570×210 ס"מ (ארבעה חלקים), אוסף ג'ני וחנינא ברנדס, תל-אביב. צילום: אברהם חי.
פנורמה ועומק שדה של שכונת מגורים תל-אביבית. "בְּתוֹך שְׁכוּנָה קְטַנָּה מוּצֶלֶת/ בַּיִת קָט עִם גַּג אָדוֹם/ כָּל שְׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי" (נעמי שמר)

 

התנועה מן הבהיר לאדום מחקה גם את סדר הפריחה בטבע. זהו עניין אבולוציוני: לו פרחו כל הפרחים כולם בעונה אחת, היו החרקים נמשכים אל הפריחה האדומה ופוסחים על הלבנה. הצמחים הפורחים לבן לא היו שורדים. כוח המשיכה והפיתוי טבעיים לאדום, הקורא לך לבוא.

כאלה התערוכות שאני מלחינה: אני מבקשת לערער את שיווי המשקל שלך כדי שתשמור עליו. אני מבקשת להצמיח בהם רגעים אינטימיים של עוררות פיזית-נפשית-תודעתית, שאלה רגעים נכספים, אבל לא נשגבים ובלתי מושגים – אלא אפשריים. הם כאן ובכל מקום, והם עכשיו ובכל רגע. והרגע האינטימי הזה כמוהו כאושר. ואושר כמוהו כנס. יש השתוקקות אליו ויש אמונה בו – ולפעמים הוא פשוט פה. חשבו על מוזיקה: בכל מוזיקה. העולם אינו פנוי ממנה.

טניה פרמינגר, "Sea", 1989, הדפס צבע, 110x80 ס"מ. עבודה ירוקה זו, בניגוד לעבודות האדומות ולעבודות המסמנות תנועה אל תוך החלל, הוצגה נגד כיוון התנועה ורמזה על מחאה כחתירה שאינה נפסקת, על פעולה עיקשת בת שנים של עמידה במקום, על מקומו של היחיד המבקש ללכת נגד הזרם. "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ [...] הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב [...] אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" ("קוהלת", א', ג', ו'–ז')

טניה פרמינגר, "Sea", 1989, הדפס צבע, 110×80 ס"מ.
עבודה ירוקה זו, בניגוד לעבודות האדומות ולעבודות המסמנות תנועה אל תוך החלל, הוצגה נגד כיוון התנועה ורמזה על מחאה כחתירה שאינה נפסקת, על פעולה עיקשת בת שנים של עמידה במקום, על מקומו של היחיד המבקש ללכת נגד הזרם. "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ […] הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב […] אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" ("קוהלת", א', ג', ו'–ז')

 מורן שוב היא אמנית, אוצרת ומוציאה לאור

 

 

 

1 Comment

  1. עדית שגב says:

    10/12/14 @ 13:18 

    טקסט מקסים בכנותו ובעומק המחשבה שבו. תודה. עדית

    הגב

כתיבת תגובה