התערוכה “הזהב של אמא” המוצגת בימים אלו במוזיאון העיר נתניה מספרת את סיפורה של קהילת יוצאי לוב בעיר באמצעות הקהילה ועבורה. נשות המוזיאון ובנות הקהילה נדרשות לשאלה עד כמה היה תהליך היצירה משתף ומשותף.

חזית מתוך התערוכה "הזהב של אמא".

חזית מתוך התערוכה “הזהב של אמא”. צילום: חן לאופולד

“בנינו סיפור שמאפשר ליותר קולות להישמע, סיפור שלא מסופר בהיסטוריה הרשמית”.

לשרי גל, אוצרת התערוכה “הזהב של אמא”, יש עניין בפוליטיקה של הזיכרון ובערוצי הנצחה ממלכתיים וממסדיים. את התזה שלה לתואר מוסמך כתבה על מוזיאונים היסטוריים של משרד הביטחון ועל תרומתם להנחלת התודעה הלאומית. “זיכרון הוא פוליטיקה”, פוסקת גל. “מוזיאון האצ”ל וההגנה מציגים את אותם האירועים – למשל הסזון או כיבוש יפו – בדרכים שונות מאוד, בהתאם להבדלים הפוליטיים ביניהם”. מהי אפוא העמדה הייחודית שממנה נוצרה התערוכה “הזהב של אמא”, ובמה היא נבדלת מתצוגות אחרות העוסקות בהיסטוריה ובתרבות של יהדות לוב בישראל, למשל במוזיאונים באור עקיבא ובבת ים? “יש נרטיב לאומי ידוע של עלייה וקליטה”, אומרת גל, “אבל יש דברים שאינם מופיעים בסיפור הרשמי וכן נמצאים באלבומים וברכילות. בתערוכה בנינו סיפור דמוקרטי, שיתופי ופלורליסטי יותר, סיפור שמאפשר ליותר קולות להישמע, ליותר צבעים להיות חלק מהרקמה, סיפור שלא מספרים בהיסטוריה הרשמית”.

כפות הידיים של אסתר אדדי עטורות תכשיטים. מתוך התערוכה "הזהב של אמא". צילמה: חן לאופולד.

כפות הידיים של אסתר אדדי עטורות תכשיטים. מתוך התערוכה “הזהב של אמא”. צילמה: חן לאופולד

הקשר בין גל למנהלת מוזיאון העיר נתניה, חוה אפל, נוצר סמוך לפתיחת המוזיאון, בשנת 2011. המתווה הרעיוני שהציגה אפל ‫היה ליצור מוזיאון עירוני היסטורי‬, חדשני בתפיסתו, שישלב דו שיח עם הקהילה ושיתוף פעיל שלה.‬ התערוכה הראשונה, “על סיפור, סקרנות ותשוקה”, עלתה במוזיאון בפברואר 2011, והיא פרי עבודתם של מתעדים תושבי העיר. “הדבר הראשון שעשינו”, מספרת גל, שאצרה גם את התערוכה הזאת, “היה לאסוף תושבים שמתעניינים בהיסטוריה של המקום ולהעביר אותם קורס מתעדים”. כך, בעקבות מחקר של שלושים מתעדים, הוצגו לבסוף עשרה סיפורים מקומיים שהתמקדו בעברה של נתניה דרך אנשים, מוסדות, מקומות, תמונות וחפצים. “רצינו לתעד את נתניה בדרך אחרת, בדרך אותנטית, ולכן גם היה לי חשוב להציג בתערוכה תצלומי פנים של המתעדים. האנשים האלה עשו את העבודה, האנשים עושים את ההיסטוריה”.

“הוחלט לספר את סיפורה של הקהילה מנקודת מבטם של אנשים פשוטים; לא לספר על ‘גדולי עולם’ אלא על ‘סתם’ אנשים”.

כמו התערוכה “על סיפור, סקרנות ותשוקה”, גם התערוכה “הזהב של אמא” נוצרה מתוך רצון לשקף את הפסיפס האנושי של נתניה על שלל קהילותיה, והקמתה היא חלק מתהליכי התיעוד לקראת הצבת תערוכת הקבע על תולדות נתניה: “קהילת יוצאי לוב היא קהילה נוכחת ומונכחת בנתניה”, אומרת אפל, “קהילה גדולה ומשמעותית מאוד בעיר, הן בתדמית שלה והן במציאות שלה. נתניה קלטה 14 אלף ‘טריפוליטאים’, כפי שמכנים אותם, שהפכו למסה קריטית, יותר מרבע מאוכלוסיית העיר בשנות החמישים. בהתאם לתפיסת המוזיאון הוחלט לספר את סיפורה של הקהילה מנקודת מבטם של אנשים פשוטים; לא לספר על ‘גדולי עולם’ אלא על ‘סתם’ אנשים, שהצטברות הסיפורים שלהם יוצרת חוויה”.

 

מירלה חכמון עם פריטי רקמה השייכים למשפחתה. מתוך התערוכה "הזהב של אמא". צילום: חן לאופולד.

מירלה חכמון עם פריטי רקמה השייכים למשפחתה. מתוך התערוכה “הזהב של אמא”. צילום: חן לאופולד

 

נשים מקדימה

התערוכה “הזהב של אמא” מוצגת בחלל המרכזי של המוזיאון, מבנה היסטורי ששימש עד שנות התשעים כבית אריגה. תחת הכותרת “האישה והאם כעמוד התווך במעבר מארץ הולדת לארץ מולדת” מוצגים על גבי קירות מחופי זהב תצלומים, חפצים וכתובות המספרים את סיפורן של אימהות הקהילה הלובית בנתניה דרך עדותם של בניהם ובנותיהן (וידיאו של התערוכה). התערוכה צנועה, ואף שמשולבת בה מדיה דיגיטלית, החומרים הדומיננטיים הם עץ ונייר. העיצוב כולו משדר קִרבה ופתיחות.

השם “הזהב של אמא” נבחר כבר בשלב מוקדם של העבודה והנחה את תהליך האוצרות. בשם זה מכנים עולי לוב את תכשיטי הנשים שעברו מדור לדור במשפחה והיו בבחינת האוצר המשפחתי והעתודה הכלכלית לשעת הצורך. אבל “הזהב של אמא” הוא גם מטפורה למסורת ולערכים שנמסרו מהאם לבנותיה ולבניה; כשם שהאם נשאה את הרכוש על גופה כערובה לביטחון, להמשכיות ולחיים, כך היא נשאה גם את המורשת והערכים שבזכותם שרדה הקהילה בתנאים הקשים של הגירה לארץ חדשה.

“העניין שלנו הוא אף פעם לא בחפץ עצמו, אלא בשימוש שלו, בערך שניתן לו, בסיפור שלו, במקום של החפץ בתוך הנרטיב”.

התכשיטים מוצגים בתערוכה בדרך לא שגרתית: הם מצולמים כשבעלותיהן עונדות אותם על צוואריהן, אוזניהן וידיהן. הסיבה אינה רק החשש של הנשים למסור את החפצים לתצוגה, אלא החלטה מכוּונת שלא להעמיד תערוכת פולקלור המתמקדת באיכות החפצים, או בלשונה של אפל: “העניין שלנו הוא אף פעם לא בחפץ עצמו, אלא בשימוש שלו, בערך שניתן לו, בסיפור שלו, במקום של החפץ בתוך הנרטיב”. ואכן, אחת הבחירות המעניינות והבולטות בתערוכה היא האִמרות הרבות המצוּטטות ומשובצות בין התצלומים. האמרות מופיעות בלא דובר, כאילו נלקחו משיח כללי, קהילתי או אפילו אוניברסלי. תפקידן לעגן את המוצגים החזותיים בחוויה ובהקשר המנוסחים בשפת בעליהם, ולא בשפת מומחים זרה להם. “זה ההבדל בינינו למוזיאון אתנוגרפי, שבו אין מחויבות של האוצר לאנשים ולנשים שנתנו את החפצים”, מוסיפה גל. “זו המשמעות של תערוכה קהילתית: אני לא לוקחת מאנשים את החפצים שלהם, אלא קוראת להם להביא חומרים ולבוא לדבר, לספר”.

ומדוע בחרתן להתמקד דווקא בנשים?

חזית מתוך התערוכה ה"זהב של אמא". צילום: חן לאופולד.

חזית מתוך התערוכה “הזהב של אמא”. צילום: חן לאופולד

“עצם המושג ‘אימא’ גורם לאנשים להתרגש ולהתגעגע, לדבר ולספר דרך חוויה”, אומרת גל. “גם אני עברתי חוויה דרך המפגש עם הסיפורים האלה. הנשים שדיברתי אתן דיברו כמבוגרות שמסתכלות בדיעבד על אימא שלהן ויכולות להעריך אותה היום אחרת. התחברתי לזה מאוד. גם אמא שלי תמיד הייתה אומרת ‘חכי חכי שתהיי במקומי’. הבחירה בנשים הייתה טבעית, גם משום שהתערוכה עוסקת בתהליך של עלייה, שינוי, חִברות, היטמעות והתאמה. בתקופות של מעבר והגירה נשים מסתגלות מהר יותר מגברים, והן אלו שרוקמות את הרקמה החברתית במקום החדש”.

“כשחיפשנו מרואיינים, מיד הוצגו בפנינו הגברים. אבל דרכם הגענו לנשים במשפחה, שלא היו בחזית”.

ואכן, אחד משלושת חלקי התערוכה מתמקד ברקמה כתוצר, כמיומנות, כמנהג העובר מאם לבת וכמטפורה לעשייה הנשית במשפחה ובקהילה. שני חלקי התערוכה האחרים עוסקים בתכשיטים ובמקומו של החינוך בבית ובזהות העצמית. “הנשים היו המשנות והמשמרות גם יחד”, מתארת אפל, “החלשות והחזקות, הדומיננטיות והנחבאות אל הכלים. הן אלו שהבינו שיש לשנות ולהסתגל והשילו מעליהן את הזהב במקרה הצורך בתמורה למשכון, מתוך אמונה עמוקה שבכך הן מעניקות ערכים, אהבה ועוצמה שיאפשרו לשרוד את משבר ההגירה והקליטה”.

גיטה סמיה עונדת תכשיט שקבלה מאמה. מתוך התערוכה "הזהב של אמא". צילום: חן לאופולד.

גיטה סמיה עונדת תכשיט שקבלה מאמה. מתוך התערוכה “הזהב של אמא”. צילום: חן לאופולד

האם זו לא הכללה?

“תקראי לזה ‘הכללה מתקנת'”, מדייקת גל, “אני חושבת שזה מה שנחוץ עכשיו. הבחירה להתמקד בתפקידים ובנושאים נשיים אפשרה לסיפורן של הנשים להישמע סוף סוף. מדהים שגם המרואיינות היו מספרות קודם על אבא שלהן, והיה צריך לעשות מאמץ נוסף כדי לתת מקום לסיפורים על הנשים במשפחה ולנושאים נשיים כמו יחסי כלה-חמות ותחרות בין אחיות. כשחיפשנו מרואיינים, מיד הוצגו בפנינו הגברים. אבל דרכם הגענו לנשים במשפחה, שלא היו בחזית”.

 

צד אחר של העדה

אחת הנשים שאליהן הגיעו גל ואפל היא רחל שחר-לביא. כשנשאלה מדוע רצתה להשתתף בפרויקט ולחלוק תמונות וסיפורים, השיבה כי ראתה בו הזדמנות להציג צד אחר של העדה: “תמיד הייתי גאה במוצאי ובמשפחתי, וטוב לראות ולהראות את זה”. גם אפל מציינת שאחד המניעים לתערוכה הוא הרצון להציג את העדה בדרך אחרת, שונה מהתדמית שלה. אך מה הסיבה לתדמית הזאת, ומדוע התערוכה אינה נוגעת בה? איך ייתכן שתערוכה שעוסקת בהגירה ובקליטה של יהודי לוב בישראל אינה נדרשת כלל לאפליה ולדעות הקדומות שהיו מנת חלקם בארץ? האם הייתה זו בחירה של האוצרות שלא לדון בנושא, או שמא הוא לא עלה בשיחות עם בני הקהילה ובנותיה?

“בשיח שלי עם הנשים היה דיבור אחר שלא הלך לאפליה. דיברנו על האימהות שלנו, על דברים אנושיים, אוניברסליים”.

“לדבר על הקיפוח זה להנציח אותו”, אומרת אישה שרואיינה במסגרת הפרויקט. “ברור שהייתה אפליה. המשפחה שלי הייתה עשירה ומלומדת, והאופן שבו התייחסו אלינו במעברה היה תוצאה של צבע העור שלנו. אבל למה שנדבר על זה? נותנים לך הזדמנות לספר את הסיפור שלך, וזה מה שתספרי?”

גל מציגה היבט נוסף של הסוגיה: “כשאת נמצאת בין נשים נוצר שיח אחר לגמרי, את מתחברת למקום אחר, של בנות ואימהות. בפגישה שערכנו בפברואר שאלתי את אחת המרואיינות אם שמרה את שמלת בית הספר של נערות בטריפולי. לפגישה הבאה היא הביאה שמלה שתפרה בעצמה. כולנו הסתכלנו בשמלה המהממת בעיניים פעורות. כאן אין הבדל אם את מטריפולי, מוורשה או מבוקרשט. כשאת אומרת ‘קורסאז” כולן מתעלפות. זה לא משנה אם אני מגיעה מחוץ לקהילה או מתוכה, כי אני מתעניינת בנשים, ובמקום הזה לא משנה אם אני אשכנזייה או טריפוליטאית. בשיח שלי עם הנשים היה דיבור אחר שלא הלך לאפליה. דיברנו על האימהות שלנו, על דברים אנושיים, אוניברסליים”.

גם אפל מציינת שאחד המניעים לתערוכה הוא הרצון להציג את העדה בדרך אחרת, שונה מהתדמית שלה. אך מה הסיבה לתדמית הזאת,”אני אשכנזייה אסלית”, אומרת אפל, “וברור שאני מגיעה מבחוץ. אנשים היו חשדנים כלפיי בהתחלה, חששו שאני רוצה את הזהב שלהם, חשבו שאני עובדת סוציאלית. אבל לאט לאט נפתח לנו פתח, והגענו לסיפורים. מישהי התחילה לספר לנו, ואף שלא ידעה להסביר נכון, ראינו שיש שם משהו מעניין”.

 

מהות השיתוף: גבולות והישגים

מה הלגיטימציה של שתי נשים שאינן נמנות על הקהילה להוביל ולאצור פרויקט המתעד אותה?

לדברי אפל, התפיסה המייחדת את המוזיאון היא תיעוד של הווי הקהילה בתהליך קהילתי משותף. אך בניגוד לתערוכה הקודמת, “על סיפור, סקרנות ותשוקה”, כאן לא עסקו חברי הקהילה בתיעוד פעיל אלא תפסו את העמדה הסבילה, של המרואיין; הם לא היו היוצרים או האוצרים ולא קיבלו החלטות, אלא היו המקור לידע, החומר שממנו לשו האוצרות את התערוכה. כך, הסיפור המסופר ב”הזהב של אמא” אמנם נכתב במילות המרואיינות והמרואיינים, אך גל ואפל הן אלה ששאלו את השאלות ובחרו מה יוצג ומה יושמט. הן הביאו את המשאבים, וגם את הקונספציה. מה הלגיטימציה של שתי נשים שאינן נמנות על הקהילה להוביל ולאצור פרויקט המתעד אותה? האם אין כאן מידה של פטרונות, ואפילו שחזור של יחסי הכוח המוכרים שמאפיינים לעתים קרובות את התיעוד הממסדי?

אם מדובר בתערוכה אותנטית, בשביל מה בעצם צריך אוצרת חיצונית?

גל: “אני פתחתי ואווררתי – אלבומים, מגירות, סיפורים. עד עכשיו לא עשו את זה. היו שאמרו לי ‘אף פעם לא סיפרנו את הסיפור הזה’. אמרתי לאנשים ‘תביאו חומרים, ואני אבחר ואמיין אותם’. היו כאלה שלא סמכו עליי, וזה בסדר, ויש אחרים שאמרו ‘קחי, את עושה את זה טוב יותר'”.

“אוצר לא מעמיד תערוכה רק כי הוא רוצה, הצורך חייב לבוא מהקהילה, מהאנשים. המוזיאון צריך להיות עבור הקהילה ולתת לה מקום”.

אפל: “מוזיאון הוא תחום מקצועי ואינו יכול להתנהל בלי אנשי מקצוע. אבל הוא גם לא יכול להתנהל בלי קהילה. אוצר לא מעמיד תערוכה רק כי הוא רוצה, הצורך חייב לבוא מהקהילה, מהאנשים. המוזיאון צריך להיות עבור הקהילה ולתת לה מקום”.

ביטוי לגישה זו היא מצגת תמונות שמוקרנת על אחד הקירות, שהקהל מוזמן להוסיף לה משלו. בעתיד מתוכננות לקום במוזיאון עמדות מחשב עם ארכיון צילומים שיעודכן גם הוא בתצלומי המבקרים. כמו כן, בתערוכה מתקיימות הדרכות לבני נוער העוסקות במשמעותם של שורשים, ונערכות הדרכות

חזית מתוך התערוכה "הזהב של אמא". צילום: חן לאופולד.

חזית מתוך התערוכה “הזהב של אמא”. צילום: חן לאופולד

לאימהות ולבנות-מצווה סביב הערכים שנשים מנחילות לבנותיהן. להדרכות אלה הגיעו רחל ונשים אחרות שהשתתפו בפרויקט והציגו עם משפחתן את הסיפור המשפחתי והקהילתי. “נוצרה פעילות עירונית קהילתית בזכות התיעוד”, אומרת גל, “וזו המטרה, שהמוזיאון יהפוך לבית פתוח, מקום מפגש, אבן שואבת למידע, למקורות, לקשרים, לטקסים קהילתיים ומשפחתיים, מוקד של רשת חברתית שמאפשרת התארגנות סביב עניין משותף”.

בעקבות התערוכה “הזהב של אמא” הביעו גם קהילות עדתיות אחרות בנתניה רצון לייצוג בתערוכה. “זה אחד מתפקידיה של התערוכה”, מסכמת אפל, “שהיא מלמדת את חשיבותם של שימור ותצוגה. היא אומרת למבקר ‘גם הקהילה שלך שווה סיפור'”.

חזית מתוך התערוכה "הזהב של אמא". צילום: חן לאופולד.

חזית מתוך התערוכה “הזהב של אמא”. צילום: חן לאופולד

 

 

5 Comments

  1. דוד קסוס says:

    10/01/13 @ 5:59 

    ברכות
    שרי גל בדרכה המיוחדת משלבת את הקהילה בתהליך האוצרות. בתיעוד ובבניית הסיפר של מקום וזמן .
    מוזיאון העיר נתניה בניהולה של חוה אפל . מהלך יחודי המפעיל קהילות המבקרים זה התחיל עם בית ספר ביאליק השכן ועכשיו בזהב של אמא . ישר כוח וברכות. מחכים לתערוכה הבאה !

    הגב
    • אפל חוה says:

      22/01/13 @ 10:42 

      המון תודה נקווה לא לאכזב

  2. איציק שבתאי says:

    14/01/13 @ 10:49 

    קראתי בעיון רב את הכתבה “רקמה אנושית”. שפו לגב’ חוה אפל מנהלת המוזיאון ושרי גל האוצרת שרואות במוזיאון זה מטרה חשובה ונעלה. העבודה הרבה והסזיפית שנעשית תורמות רבות להצגת היסטוריה של עיר, התפתחותה וכמובן הנדבך האנושי שבלעדיו מוזיאון אינו יכול להתקיים. הרצון לספר קיים לדעתי אצל רוב האנשים (מבחינת סוף סוף מישהו מתעניין בי).
    היכולת לתחקר ולדלות פרטים “מסתם” תמונה היא פנטסטית.
    אני מאמין שביקור בתערוכה זאת או אחרת שתקום, יפתה מבקרים לרצות לתעד ברמה האישית והאורבנית.

    הגב
  3. אפל חוה says:

    07/03/13 @ 10:00 

    המון תודה לך

    הגב
  4. דרורה פסטרנק says:

    11/01/14 @ 18:38 

    תודה לך שרי גל על המפעל המוזיאלי המיוחד שאת עושה עם הקהילה. התערוכה שאצרת עם נשות הקהילה מהווה דוגמה להקשבה ולהעצמה של הפרט בקהילה שאוצר בסיפור חייו אוצר מוזיאלי ייחודי. שיתוף ההמון בהווייה האוצרותית מאפשר להעשיר את התוצר ולהעניק לו משמעויות אותנטיות.
    אני מעבירה השתלמות בבית ספר המקדם תהליכי אוצרות בקרב מוריו ותלמידיו בגישה אקומוזיאלית. והדרך שלך מהווה דוגמה נפלאה לשינוי תפיסתי חשוב במוזיאולוגיה והוא משקף את מציאות החיים העכשווית המעניקה משקל רב לשיתופיות ( לראיה הפייסבוק, האינסטגרם, הטוויטר, לוחות השראה וכד).
    ישר כוח אשמח להכירך.
    בתודה ובברכה
    דרורה פסטרנק
    אוצרת ומעצבת סביבות חינוכיותת

    הגב

כתיבת תגובה