דצמבר 2017: גוף

לחץ לגרסת אנגלית – Click for English Version

“אימון המוזיאון” מוצע במוזיאון מטרופוליטן לאמנות, מדובר באימון בוקר יומי בגלריות המוזיאון בהנחיית להקת מוניקה ביל ברנס בשילוב קטעי קריאה של מיירה קלמן ועם פסקול מוזיקלי מותאם. במהלך אימון הבוקר, שפתוח לקהל הרחב (יש להירשם מראש ולרכוש כרטיס לאירוע), המשתתפים רצים, מתמתחים, רוקדים ומתבוננים באמנות תוך פעילות מאומצת, המשנה את חוויית הצפייה באמנות והביקור במוזיאון.
זוהי הופעה (ובמקביל זו גם התנסות) המושפעת מאמנות המשתפת את הקהל וכן מתפקידם המשתנה של מוסדות אמנותיים בהתאם לדרישת הקהל שרוצה להרגיש מעורב וחלק ממרחבים אלו, כצופים אקטיביים. מיירה קלמן ולהקת מוניקה ביל ברנס הופכות לסוכנות שמציבות את יצירות האמנות בקונטקסט חדש וגם הופכת את חלל המוזיאון והשהייה בו להתרחשות פרפורמטיבית.

אימון במוזיאון / מיירה קלמן

אני צריכה ללכת.
אני צריכה ללכת דרך הפארק.
אני צריכה ללכת דרך הפארק ואז ללכת למוזיאון.
במוזיאון אני צריכה ללכת.

בזמן שהלכתי
מוניקה ביל ברנס התבקשה ליצור עבודת מחול למוזיאון המטרופוליטן לאמנות.
משהו איפשהו במוזיאון. לא ידוע. יופי.

מוניקה ואני דיברנו על שיתוף פעולה.
נפגשנו.
דיברנו על מה שאני אוהבת ועל מה שהיא אוהבת.
אני אוהבת ללכת במוזיאון ולהתבונן ביצירות האמנות.
אני נהנית להסתכל על האנשים שמתבוננים ביצירות האמנות.
אני אלך כמה ק”מ במוזיאון עם ראש טהור וריק.
אחר כך אשתה כוס קפה ואחשוב או לא אחשוב על מה שראיתי.

מוניקה ומנהל הלהקה שלה רובי והשותפה שלה לריקוד אנה ישבו סביב שולחן המטבח הצהוב שלי והקליטו אותי מדברת על אמנות.
והלכנו במוזיאון יחד ודיברנו על הכול.
ובחרתי את יצירות האמנות שאהבתי. יש כל כך הרבה עד שאפשר להשתגע מהבחירה.
אבל בסוף בחרתי.

אז למוניקה היה רעיון של אימון.
והיה להם טקסט.
והם יצרו את המסלול.
והם יצרו את האימון.
וזה אימון של 45 דקות, שבו אנשים באמת מתאמנים במוזיאון תוך התבוננות באמנות. וזה עדין מאוד ומתוק מאוד.
לאורך המסלול יש מוזיקה שמקשיבים לה ויש מקומות לעצור ולשמוע את המילים שלי.

ואז יש ארוחת בוקר.
מובן שצריך לחגוג עם ארוחת בוקר ולקחת רגע להיות עם האנשים ולעכל את המתיקות והעדינות וההומור של הכול.
אז זה מה שזה. ואנשים באמת אוהבים את זה מאוד.

אנה ומוניקה ב”אימון המוזיאון” במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 2017. צילום: פולה לובו

******************

צופים רצים / רוברט סאנז דה ויטרי

כולנו מתעוררים בסוג של פאניקה קולקטיבית בין 5:00 ל-5:15 בבוקר. אנחנו שלושה. מוניקה, אנה ורובי. אנחנו גרים בשכונות שונות ברחבי ניו יורק, אבל בשעה הזו עדיין חשוך בכולן. אנחנו אוכלים ביצים בעמידה מעל הכיור או חוטפים חטיף גרנולה תוך כדי התגנבות במורד המדרגות. אנחנו הולכים לפרק זמן. אנחנו לוקחים מספר רכבות. אנחנו מדוושים על שני גשרים. זהו יום מופע עבור כל אחד מאיתנו, והבוקר מלא בנחמה של טקסי ההכנה למופע. המופע מיועד עבור 15 אנשים במוזיאון המטרופוליטן לאמנות לפני פתיחתו למבקרים.

אנחנו להקת מחול. מעצם טבענו, העבודה שאנחנו מפנים אליה את משאבינו תמיד כוללת תנועה. אנחנו גם קבוצה של נפשות מצחיקות וחסרות מנוחה. ולכן אנחנו אובססיביים לגבי האופן שבו אנחנו מבלים את זמננו בדרכים המשמעותיות ביותר. ב-2014 המוזיאון ביקש ממוניקה (הכוריאוגרפית והרקדנית שייסדה את הלהקה) ליצור מופע מחול לאחת הגלריות. מוניקה סירבה. היא לא רצתה ליצור מופע מחול עבור חדר מלא באמנות. היא רק רצתה לבלות זמן במוזיאון. זה היה הצעד הראשון לקראת יצירת “אימון המוזיאון” (The Museum Workout). הבכורה הייתה בינואר 2017. חשבנו שנעלה את המופע כ-12 פעמים וזהו. שנה חלפה, ואנחנו עדיין מבצעים אותו.

עד 7:15 אנחנו מגיעים לדלת של רציף הטעינה, בסוף כביש גישה ארוך היוצא מרחוב 84. זוהי אולי הפעם ה-70 שאנחנו עושים את זה, ואנשי הביטחון רק התחילו להתרגל אלינו. למרות זאת, הנוכחות שלנו בשעה הזו עדיין מבלבלת מישהו. אתם פה ל-מה? אימון המוזיאון. מה? זה סיור התעמלות של המוזיאון. התעמלות? בעצם, זה מופע, מחלקת הרצאות וקונצרטים, שלוחה 3790. אנחנו חותמים בספר מבקרים. מישהו יורד להביא אותנו.

אנה ומוניקה ב”אימון המוזיאון” במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 2017. צילום: פולה לובו

כשהייתי הולך למוזיאון הרגשתי שאני עומד בבסיס הר של אמנות. רציתי לראות את כל מה שכדאי לראות, וכשראיתי יצירה חשובה רציתי לחוות אותה באופן המלא ביותר מבחינת הפוטנציאל הגלום בה (ובי). הייתי מתבונן בציור ומתרכז בו, מנסה לשים לב לפרטים במשיכות המכחול, במחשבה שזה איכשהו יחבר אותי ליצירה, ומתאמץ כדי לייצר חוויית “אהה” משמעותית. זה הרגיש כמו כריעת ברך מבלי לדעת כיצד להתפלל. תוך 30 דקות הייתי רעב. 15 דקות נוספות והעיניים שלי הזדגגו. ואז אני פוזל לעבר הנעליים של ואן גוך וחושב על המרכיבים שאני צריך כדי להכין מרק הערב.

תמיד הייתי פתוח לאפשרות שאני בודד בכישלונותיי. אבל כשאתה יוצר מופעים במקצועך, אתה צריך להניח שהחוויות שלך אינן ייחודיות ושיש קהל שם בחוץ שמרגיש את מה שאתה מרגיש. כשהתחלנו לבלות ימים ארוכים במוזיאון כדי ליצור את העבודה הזו, צפינו באנשים אחרים באמצע משבר עייפות המוזיאונים. הם גררו את רגליהם בגלריות, כמו היו מחוברים למסוע בלתי נראה. הם החזיקו את ידיהם מאחורי הגב בתנוחה שלא היו עומדים בה בכל מקרה אחר. הם הטו את ראשיהם קדימה, נעים לעבר האמנות למשך 2 עד 7 שניות (תִזמַנו אנשים) והחליקו הלאה. רצינו לעזור לאנשים. רצינו לעזור לעצמנו. איך אנחנו יכולים להיות פה ולהרגיש מוקסמים?

ב-8:02 אנחנו עומדים על המדרגה השנייה של גרם המדרגות המוביל לאולם הגדול (The Great Hall). זה מקום שראוי לשמו המרשים. מוניקה ואנה החליפו לשמלות פייטים מנצנצות ואספו את שיערן לתסרוקת הבלרינה שהן עושות למופעים מאז גיל 7. הן בוהקות באור שחודר דרך הדלתות מהשדרה החמישית. הן עומדות זו לצד זו, כפי שהן עושות 15 שנה, מחכות למוזיקה כדי להתחיל יחד. הן לא דומות כלל, אך איכשהו קשה להבדיל ביניהן ברגע שהן מתחילות לנוע. אני לובש טוקסידו משנות ה-70 עם רמקולים המחוברים לכתפיים שלי, בידי מחשב נייד, חצי אוצֵר מרובע וחצי די.ג’יי חנון. כולנו נועלים את אותם נעלי ריצה אפורות.

אנה, מוניקה ורוברט ב”אימון המוזיאון” במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 2017. צילום: מאלורי לין

קבוצה של 15 אנשים מדשדשת מולנו. כולם לובשים גוונים שונים של בגדי ספורט, ממותגים יקרים ועד לחולצות תיכון עם גומי גזור. הם נראים כמו גיבורי-על שבטעות הופיעו בחיים האמיתיים. אלו הבגדים שהם נעים בהם, הבגדים שהם מזיעים בהם, והבגדים שהם לעולם לא היו לובשים למוזיאון.

אנחנו עוברים על כמה כללים. תעקבו אחרינו. זה סיור מודרך. אתם תופיעו איתנו. אתם תתאמנו איתנו. אל תדברו. אתם לא חייבים להבין שום דבר. אנחנו פשוט ננוע ביחד ונתבונן ביחד.

עכשיו הם עוד יותר לחוצים. ב-8:05 אני לוחץ על “play”. ה-Bee Gees שוברים את המתח ומרסקים את השקט של הבוקר המוקדם. ברוב המקרים כמה מהמשתתפים פורצים בצחוק. מוניקה ואנה מתחילות לרוץ דרך גלריה 301, אמנות ימי הביניים. הקבוצה עוקבת אחריהם מתוך הכרח בהתחלה. אם הם לא יתחילו לרוץ, הם יישארו מאחור. אנחנו חולפים בריצה על פני “הקדוש פירמין המחזיק את ראשו”, יצירה בת 800 שנה, ועל פני כוסות Saint Porchaire-Ware. כאשר אנחנו מתחילים להגביר מהירות, הפזמון הכה מוכר של “Stayin’ Alive” הופך למנטרה לא צפויה. מוניקה ואנה עוברות לקפיצות (jumping jacks) לרגלי “פרסאוס עם ראשה של מדוזה”. כאשר 15 אנשים מתאמצים להיכנס לקצב אחיד, ישנה אופוריה באירוניה הפתאומית. אנחנו נעים כדי לשרוד, אבל מוזיאון דורש סטטיות כדרך לשמר, לעצור את הזמן.

החשיבה לא יכולה להימשך זמן רב. אנחנו צועדים הלאה לרומא העתיקה לצלילי אלטון ג’ון וקיקי די, מניפים את הזרועות שלנו כאשר אנו חולפים על פני הקיר של סול לוויט לצלילי Sly & The Family Stone, עושים סקוואטים מול “מאדאם X” של ג’ון סינגר סרג’נט, ועומדים על רגל אחת מול שריון הקרב של הנרי ה-8. זה מסע של 3.2 ק”מ ו-45 דקות ברחבי המוזיאון. אנחנו מבקרים רק 14 יצירות אמנות, ואז אנחנו מבקרים 7 מהן שוב כשברקע מושמעות הקלטות של מיירה קלמן מדברת על האופן שבה היא מבלה את זמנה במוזיאון.

משתתפים ב”אימון המוזיאון” במוזיאון המטרופוליטן לאמנות (אנה, מוניקה ורוברט במרכז), 2017

ב-8:50 אנחנו בתנוחת שוואסאנה יוגית מול “דיאנה” של אוגוסטוס סנט-גודנס (Augustus Saint-Gaudens). התפקיד המצער שלי הוא להגיד לכולם שהגיע הזמן לשלוח אותם לדרכם. ללא יוצא מהכלל, הם לא קמים. הם רוצים להישאר שכובים על רצפת האבן הקרה. הם הפסיקו להחליט על מה להסתכל או כמה זמן להיות עם האמנות. הם השתמשו בגוף שלהם. הם נשמו. הדם שלהם זרם. הם מצאו דרך חדשה להרגיש, והם לעולם לא יוכלו לעשות זאת שוב.

שנה מאז תחילת הפרויקט, האמנות נראית לנו אחרת. אנחנו מסתכלים על “בנג’מין פרנקלין” של ז’אן-אנטואן אודון ושומעים את קולו מלא הרגש של ליונל ריצ’י מאחורי עיניו. אנחנו זוכרים את הזיעה נוטפת על זרועותינו כשעמדנו מולו ביולי. אנחנו זוכרים את ההליכה המאומצת בסופת שלגים כדי לראות אותו בפברואר. אנחנו זוכרים שהסתכלנו עליו ב-20 בינואר 2017 וחשבנו אוקיי, מה עכשיו? עכשיו יש לנו מערכת יחסים. היא הפכה למשמעותית דרך תנועה, דרך מוזיקה ודרך זמן שבילינו יחד, כמו כל מופע אחר שאי פעם יצרנו.

 

***

מיירה קלמן היא סופרת, מאיירת ומעצבת, שגם כותבת עבור עיתון “הניו יורק טיימס” והמגזין “ניו יורקר”.
רוברט סאנז דה ויטרי הוא מנהל הפקה יצירתי של להקת מוניקה ביל ברנס ואמן תיאטרון בברוקלין, ניו יורק.
להקת מוניקה ביל ברנס היא להקת מחול אמריקאית עכשווית, המורכבת מצוות שותפים – מוניקה ביל ברנס (מנהלת אמנותית / כוריאוגרפית / רקדנית); אנה בס (מנהלת אמנותית שותפה / רקדנית); רוברט סאנז דה ויטרי (מנהל הפקה יצירתי / אמן מופיע); המעצבות קלי הנסון (תפאורה / תלבושות) וג’יין קוקס (תאורה).