יולי 2014

“קהל המבקרים שיגיע לתערוכה עומד בראש מעייני כשאני עובדת על הטקסטים”, אומרת תמי מיכאלי, עורכת הלשון של מוזיאון ישראל. “בכל פעם שאני ניגשת לטקסט, אני מדמה בעיני רוחי את המבקרים הפוטנציאליים בדמות אמא שלי, המרצה שלי מהאוניברסיטה, הבנים שלי, החייל והתלמיד, חברתי הצלמת או ידידי האופה, הקופאית מהסופר שאולי תזדמן לתערוכה או השכן הדתי מהקומה למטה, הסטודנטים והתלמידים, המורים והגננות, ערבים ויהודים שמגיעים למוזיאון – ומנסה לחשוב מה הכרחי לומר להם כדי לסייע להם להבין את מה שהם רואים ומה מיותר דווקא, איך לפתוח את הטקסט ואיך לגלגל אותו הלאה כדי שהם לא יעזבו אותו, אלא יזכו בידע שהאוצר רכש כשעבד על התערוכה והתעמק ביצירות; ידע שהסיכוי של המבקר המזדמן להגיע אליו בכוחות עצמו הוא קלוש. איך לנסח באופן בהיר דברים מורכבים, אילו שאלות עשויות להתעורר בלבם של המבקרים למראה המוצגים ואפילו באיזה סדר הן מתעוררות”.

אם ניקח את “תעתועים” כדוגמה, זו היתה תערוכה “לכל המשפחה”. כאוצרת התערוכה הייתי מחויבת לטקסטים עם אופי ייחודי שיהלמו את קהל המשפחות. האם את חושבת שתערוכה כזאת דורשת סוג אחר של טקסט?

“במקרה של ‘תעתועים’ חשבנו שהילדים יקראו פחות ויעדיפו להתנסות או לפצח בעצמם את התעתוע, ולכן שמחתי על הצעתך לפזר על הקירות משפטי שאלה באותיות גדולות שנועדו לגרות את הסקרנות, להציג את החידה, להסב את תשומת הלב לדבר החשוב, לעורר מחשבה או לרמוז לפתרונות. הטקסטים הקצרים בפתח התערוכה ובחטיבות השונות שלה יועדו יותר למבוגרים, במחשבה שהם יתווכו אותם לילדים בזמן הביקור או לאחריו.

התערוכה "תעתועים", 2013. צילום: ברק אהרון, מוזיאון ישראל

התערוכה “תעתועים”, 2013. צילום: ברק אהרון, מוזיאון ישראל

“אחת הדרכים לענות על הצרכים השונים של קבוצות קהל שונות היא ליצור טקסטים קצרים ושווים לכל נפש באות גדולה למבקר הממהר, ולצדם טקסטים ארוכים יותר, באות קטנה ואולי בצבע שונה, למבקר המתעמק שזמנו בידו. בטקסט הפתיחה של ‘תעתועים’ היתה מין וריאציה על ההצעה הזאת, כאשר הדגשנו כמה מלים בתוך הרצף, שקפצו לעין, והקורא הממהר היה יכול לקבל מהן את המושגים העיקריים שהתערוכה עוסקת בהם”.

באילו מקרים את חושבת שעורך לשון צריך להתערב בעיצוב הגרפי של התערוכה?

“אני מתערבת בעיצוב הגרפי רק כשאני חוששת שהוא עלול לפגוע בנוחות הקריאה, בקריאוּת, ואז כל ההשקעה של האוצר שחקר וכתב ושל העורך שערך למען הקורא תרד לטמיון, כי הקורא יפסיק לקרוא ואפילו לא יידע מדוע. בתחום הקריאוּת אנחנו יודעים למשל שאם יש יותר מ-12–14 מלים בשורה, העין קופצת ומדלגת על שורות, והקפיצה הזאת מכבידה על הקריאה; שגופנים (פונטים) מסוימים טובים לכותרות, אבל מתאימים פחות לקריאה מתמשכת, כי האותיות נדבקות וו’ דומה לז’; שכאשר הטור מעוצב כבלוק, כשכל השורות נגמרות באותה נקודה, נוצרים רווחים לא סדירים או צפיפות בין מלים ומקשים על הקריאה, ושבאופן כללי עדיף שהטיפוגרפיה תהיה שקופה, לא תמשוך את תשומת הלב, שתמלא את תפקידה כאמצעי ולא כמטרה. בנקודה הזאת יש לנו לפעמים חילוקי דעות עם המעצב הגרפי”.

“בכל פעם שאני ניגשת לטקסט, אני מדמה בעיני רוחי את המבקרים הפוטנציאליים בדמות אמא שלי, המרצה שלי מהאוניברסיטה, הבנים שלי, החייל והתלמיד”

אצירת תערוכה היא מלאכת מחשבת מורכבת, שגם נתונה לשינויים של הרגע האחרון. האם נכון לדעתך, למרות זאת, להכניס בטקסטים המודבקים לקיר כיוונים – “מימינך”, “לשמאלך”, “במעלה המדרגות” וכדומה?

“בוודאי. כל מה שיכול לעזור למבקר להתמצא בתערוכה, שמבחינתו היא סביבה חדשה שרק לפני רגעים מעטים הוא הגיע אליה, חשוב בעיני. את בטח זוכרת איך חישבנו את המהלך של המבקר באולם הראשון של ‘תעתועים’ ושאלנו את עצמנו אם הוא יוכל לראות את היצירות שהוזכרו בטקסט מהמקום שתוכנן לו, ובסופו של דבר הוספנו ברגע האחרון את המלים ‘בקיר שמימינך’ או ‘מאחוריך’. אם אין מניעה מבחינת הלו”ז של המעצב ואם הוא רואה איתי עין בעין את טובת המבקר ומאפשר לי לדייק ולהוסיף הנחיות, אני כמובן עושה זאת”.

האם טקסט קיר בתערוכה צריך להיות דומה באופיו לטקסט בקטלוג, או שנדרש לו אופי ייחודי?

“טקסט קיר הוא טקסט שקוראים בעמידה, על הדרך, כמעשה נלווה למעשה העיקרי של ההתבוננות בתערוכה, ולכן תוכנו והניסוח שלו צריכים להתאים לנסיבות המיוחדות האלה. אף על פי שאני רואה מבקרים רבים שמתעכבים ליד הטקסטים בתערוכה וקוראים אותם, אני חושבת שהם עושים זאת בצר להם, כשהם זקוקים לעזרה ומבקשים לדעת מה עומד לפניהם, לאן הם נקלעו, מה חשוב ולמה כדאי לשים לב או כשהם מבקשים להרחיב את ידיעותיהם, כדי לתמוך בחוויה האמנותית שלשמה הם באו.

“לכן הטקסטים האלה צריכים להיות קצרים יחסית, התמצית שבתמצית שתכיל את המידע ההכרחי ותציג גם אותם רעיונות או מחשבות שהמבקר שנחשף ליצירות בפעם הראשונה ולעתים קרובות היחידה לא יכול לדעת, אך האוצר יכול לגלות לו כדי להעמיק את חווייתו. כל מידע, תיאור או פרשנות שבהצטרפם יחד יוצרים משמעות טובים לטקסטים האלה, כי כשיש משמעות נוצרת הנאה.

עינת עריף-גלנטי, "דומם עם אבטיח וגיטרה חשמלית". צילום: עודד אנטמן, מוזיאון ישראל

עינת עריף-גלנטי, “דומם עם אבטיח וגיטרה חשמלית”. צילום: עודד אנטמן, מוזיאון ישראל

“סגנון הכתיבה שלהם צריך להיות ידידותי אך לא שיווקי או שיפוטי, כזה שמזמין את המבקר ואינו מתנשא עליו, אבל נוקט את המושגים המקצועיים הנכונים, מדבר בלשון בני-אדם ולא ליודעי דבר בלבד. מאחורי כל פרט שמוזכר בטקסטים שעל הקיר צריכה לעמוד הסיבה לכך שדווקא הוא נבחר להיכלל במארג הכתוב, וכל הפרטים אמורים להתחבר יחד בקשרים של סיבה ותוצאה, הרחבה, פירוש, ניגוד או השלמה. שפת הטקסטים האלה אמורה כמובן להיות תקינה מבחינת העברית, נאה אך לא חגיגית ונמלצת, רעננה ונטולת קלישאות.

“כל התביעות האלו מציבות אתגר גדול לפני הכותב והעורך. אני מייחסת לטקסטים בתערוכה חשיבות רבה ומשקיעה בהם הרבה מחשבה ועבודה, כי בסופו של דבר החשיפה שלהם גדולה יותר מהחשיפה של הקטלוגים והם בעיני מין יד מושטת שהמוזיאון מציע למבקרים שלו, יד שמזמינה אותם לריקוד האמנותי.

“מאליו מובן שאי-אפשר לפרט פרטים בטקסטים שבתערוכה ולהציע דקויות, אי-אפשר להציג לעומקן דעות שונות וזוויות הסתכלות שונות, וודאי שאין מקום להערות, קשה לבטא באמצעותן את הקול האישי של האמן כפי שאנחנו עושים לעתים בקטלוג דרך שיחה איתו ועוד כהנה וכהנה התעמקויות והרחבות שמקומן יאה לאדם שיושב בנחת בכורסה, כוס תה או יין לידו ודעתו פנויה להתבונן ולהעמיק בספר שבידיו”.

האם חל שינוי באופיים של הטקסטים בתערוכות כחלק מפרויקט ההתחדשות של המוזיאון בשנת 2010? 

“כדי לענות באופן מוסמך על השאלה הזאת צריך להשוות טקסטים שליוו את התערוכות בשנים שלפני ההתחדשות עם הטקסטים שמלווים אותן היום. הרושם שלי הוא שהם השתנו מבחינת הידידותיות או לפחות הכוונה להיות ידידותיים ושהשינוי היה תהליכי, מטקסטים אליטיסטיים מעט לטקסטים שמיועדים לקהל רחב יותר. בעבר ייחסו חשיבות רבה יותר לטקסטים שנדפסו בקטלוגים בטענה הנכונה שהם יישארו ‘לנצח’, ואילו התערוכה ימיה קצרים. היום אנחנו מנסים לא לוותר גם על האיכות של הטקסטים הזמניים של התערוכה, שהם הדוברים שלה, שקוראיהם אולי רבים מקוראי הקטלוגים, וכשלנגד עינינו עומדת המטרה לקרב עוד ועוד אנשים לעולם האמנות והתרבות. לכן אני משתדלת מאוד שהטקסטים בתערוכה יהיו מלאי תוכן, ברורים ופשוטים יחסית.

“לקראת התחדשות המוזיאון הוחלט על אורכי הטקסטים השונים – טקסט הפתיחה, הטקסטים המשניים והרחבות על חפצים או על יצירות – וערכנו מסמך הנחיות או המלצות כתיבה שסיכם את מחשבותינו ונסיוננו ושהאוריינטציה שלו התמקדה בנמען, במבקר. בין השאר הומלץ בו לפתוח את הטקסט בחידוש, בעיקר, או בדבר-מה לא צפוי, ורק לאחר מכן להציג את מה שקדם לו (כמו בידיעה עיתונאית); הוצע לשאול שאלות, לצטט ממקורות חוץ-אמנותיים, לצאת מפרטים קונקרטיים להכללות, לשלב משפטים קצרים בארוכים, להציע רעיון ולהניח אחריו שלוש נקודות כדי לפתוח את הדמיון, להוסיף מקבילה או דימויים מעולם אחר וכיוצא באלה דברים”.

“הקטלוגים הם בעיני מין יד מושטת שהמוזיאון מציע למבקרים שלו, יד שמזמינה אותם לריקוד האמנותי”

האם את חושבת שיש תערוכות שאינן זקוקות לטקסטים בכלל?

“כמי שכל עניינה הוא מלים אני חוששת שאני לא האדם המתאים לענות על השאלה הזאת. עם זה, אני יודעת שיש אוצרים שמאמינים שתיווך היצירות לא רק מיותר, אלא גם עלול להזיק, לסגור אפשרויות, להגביל את המבט. לדעתי, טקסטים יכולים רק לקרב ולהעמיק את החוויה, בוודאי כשמציגים עולמות זרים, תרבויות רחוקות בזמן ובמקום, אמנות עכשווית שכמו מוזיקה עכשווית, צריך הרבה ידע כדי להבין אותה. מי שאינו מעוניין לקרוא את הטקסטים המלווים, מדלג עליהם ממילא וכמעט לא רואה אותם, ומי שקורא יוצא נשכר”.

האם פיתחת במהלך השנים העדפות או ראייה ברורה איזה טקסט מתאים לאיזו תערוכה? 

“קשה לי לומר זאת, כי טקסט טוב הוא טקסט טוב בלי קשר לנושא שהוא עוסק בו, ובסופו של דבר כל הטקסטים – בין שהם מלווים אמנות עכשווית, אמנות של תרבויות רחוקות, אמנות יהודית, אתנוגרפיה או ארכיאולוגיה – משתייכים לאותו ז’אנר, שהייתי מגדירה אותו ‘סוגה עיונית קלה’ במשקל ‘מוזיקה קלה’. רק לעתים נדירות התוכן מבקש ניסוח אחר.

“לפני כמה שנים למשל העלינו תערוכה של אמנות עכשווית שמין דוק ערפילי כיסה אותה וכל העבודות שהוצגו בה הילכו עלייך מין קסם. נדמה לי שהקסם הזה חילחל גם לטקסט הפתיחה של אותה תערוכה, שהיה פיוטי יותר, רך ומתערסל. דובר שם על יופייה השברירי של כנף פרפר ומשפט הסיום היה פתוח, אולי אפילו קצת מיסטי: ‘מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על העולם הזה חדל להיות מובחן וברור, וקווי המתאר של הדברים הם קוויו המתפשטים של הפלאי'”.

תמי מיכאלי היא עורכת הלשון הראשית של מוזיאון ישראל
דניאלה שלו היא מנהלת המחלקה לתוכניות תרבות והעשרה, אוצרת התערוכה “תעתועים”, 2013, מוזיאון ישראל

 

כתיבת תגובה