אפריל 2017: התפרקות הזיכרון

 

זיכרון השואה האישי שלי התעצב בשנים שבהן שלטה התפיסה כי יש רק דרך אחת ראויה לזכור את השואה – זו הספוגה באבל ופאתוס. אסור לצחוק, אסור להשוות. בשנים האחרונות הזיכרון השגרתי והמתמשך הזה, שמבחינתי היה אמת מוחלטת, הלך והתפרק. הוא איבד מתוקפו כצורת זיכרון מקובלת וקבועה, המונצחת שוב ושוב על ידי מוסדות ומבנים חברתיים. כמו בחוויה האישית, גם במישור הציבורי זיכרון השואה משתנה, שכן הזיכרון הקולקטיבי תמיד יהיה נזיל, דינמי ותלוי בשינויים החלים בחברה ובצרכיה בהווה. האם צריך להשאיר את השואה בתוך קפסולת זיכרון נפרדת ומבודדת או שמא חובה להתמודד עם הנושא באופן עכשווי ואקטואלי, שכן אחרת הוא עלול לאבד מחשיבותו ההיסטורית? האם כל דיון בשואה החורג מגבולות הממסד המקובלים בקונצנזוס פירושו זלזול בזכר הקרבנות ובטראומה של הניצולים?

יוצרים בני הדור השלישי, שגדלו אל תוך זיכרון קולקטיבי שבו השואה אינה רק זיכרון עבר אלא מוצגת כחלק מההווה, מתמודדים עם נטל הזיכרון הלאומי מתוך ניסיון להרחיק מעליהם מעט את הטראומה. הם עושים זאת לא משום שהם מזלזלים בה או מפני שהתרחקו ממנה, אלא להפך – כיוון שהם שקועים ומוקפים בה ללא הרף. מהלך זה נעשה, באופן מודע ובלתי מודע, בעזרת כלים שמותירים מאחור את האירועים ההיסטוריים והטרגדיות הקשות לעיכול וממירים אותם בדימויים, במטפורות, בסימולציות ובסימולקרות שיוצרים הזרה של המאורעות הטראומטיים ומערפלים אותם, וזאת כדי להרחיקם לטווח המאפשר התמודדות וזיכרון מתמשך.

יוצרים אלו בני הדור השלישי, ואני בתוכם, מתאימים את זיכרון השואה לעולם העכשווי הנשען על טכנולוגיה ובוחנים את הנושא דרך פרספקטיבות מדיומליות שונות שהיו בגדר טאבו. הם אף משתמשים בשואה ככלי למתיחת ביקורת על תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות שונות. אמנים אלו מרחיבים את גבולות הזיכרון של הטראומה ומספרים אותה באופן חדש, מעבר ללקח היהודי-ציוני, ומצביעים על השלכות רחבות ואוניברסליות יותר של לקחי השואה. ייצוגים חדשים אלה מעידים על האופן שבו השואה היא חלק אינטגרלי מזהותם של היוצרים בני הדור השלישי ומעולמנו התרבותי.

נקודת השבר הזו בהתייחסות לשואה היא בסיס לפיתוחו של פרויקט סאונד עם איציק גיל בין כותלי מוזיאון "יד ושם". אספנו הקלטות אודיו (שמע) ממספר חללי תצוגה, כשבראשם אתר ההנצחה "יד לילד" שנבנה בשנת 1987 על פי תכנונו של האדריכל משה ספדיה. הפניות החדות והקירות השחורים מונעים כניסת אור מבחוץ. באולם המרכזי של האתר ישנם חמישה נרות זיכרון (נרות נשמה) מוכפלים על ידי מראות רבות המצויות בקירות האולם. כך המבקר מרגיש שהוא הולך בין כוכבים רבים מספור –  כל כוכב מסמל ילד. האתר משלב פסקול שבו קריין וקריינית מקריאים את השמות, הגילאים ומקומות המוצא של הילדים שנספו בשלוש שפות: עברית, אנגלית ויידיש. היציאה מן האתר מובילה למרפסת שבה רואים את שכונות ירושלים – יציאה המסמלת את התקומה ואת האפשרות והיכולת להמשיך הלאה.

קטעי הסאונד שנאספו מ"יד לילד" נחקרו לעומק בסטודיו, בניסיון לפרק ולבנות מחדש את הזיכרון של החוויה. הקטעים המוקלטים פורקו למרכיבי צליל, קולות ותדרים בסיסיים, שנערכו ועוצבו לכדי קומפוזיציה מוזיקלית חדשה המשלבת שכבות שונות של צליל ומקצב. כך מתגלים מרכיבים מרובים הקיימים בתוך הפסקול הרשמי והמוכר כל כך, בתוך הזיכרון המקובל. טרנספורמציה טעונה זו מזמינה את המאזין לחוות זיכרון חדש של הטראומה, שנועד לא רק "לזכור ולא לשכוח" אלא לזכור אחרת. הסאונד המתפתח מאתגר את גבולות התפיסה של ייצוג השואה. קטעי הקריינות המבליחים לכאורה מקבעים את ההקשר המוכר והמזוהה, אך הם מתבססים על נקודת מוצא חווייתית וסגנונית שונה מן המצופה. באופן זה הפרויקט בוחן את גבולות הזיכרון הממוסד, במטרה לערער על מוסכמות חברתיות ועל מסרים הגמוניים הקשורים בזיכרון השואה.

***

רותם זוטא הוא אמן, סטודנט לתואר שני בתכנית מדיניות ותיאוריה של האמנויות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, חבר מערכת "פלטפורמה" ומדריך באגף הנוער והחינוך לאמנות של מוזיאון ישראל.

איציק גיל הוא אמן סאונד ומוזיקאי אלקטרוני, סטודנט במחלקה ללימודי מוזיקה חדשה בבית הספר לאמנויות מוסררה.