אוגוסט 2017: הון-קאנון-מוזיאון

בפעילותם של מוזיאונים, בארץ ובעולם, ניתן לעמוד על מקרים רבים של צנזורה חיצונית וצנזורה עצמית, המושפעים מהחלטות כלכליות. למימון הגובר של גורמים מסחריים ותאגידים יש השפעה מכרעת על הימנעות מהצגת תערוכות חדשניות ומעוררות מחלוקת. מציאות זו עלולה להפוך את המוזיאון ללא רלוונטי ואף להזיק לאמינותו של מוסד זה, תוך פגיעה במטרותיו החינוכיות והציבוריות.

צנזורה ישירה וצנזורה עצמית
במהלך ההיסטוריה התעוררו שאלות רבות המתייחסות להגדרתם של חומרים חזותיים לא הולמים או מגונים, לנהלי צנזורה ולפרשנות של ערך חופש הביטוי. מוזיאונים, כגורם מרכזי בחברה ובתרבות, מתמודדים לא פעם עם מקרים שנויים במחלוקת ועם צנזורה. מתוך מודעות להיבט הרגיש של תערוכות, ניתן לטעון שבמקרים מסוימים יש צורך בצנזורה עצמית כדי לא לפגוע במבקרים או בקהילה. אולם מוזיאונים אינם מודאגים מפגיעה רק בציבור מסורתי או בפרטים מסוימים בחברה אלא גם מהתגובה של מייסדיהם, של חברי הוועד המנהל ושל גורמים ממשלתיים.

ניתן לטעון שבמקרים מסוימים יש צורך בצנזורה עצמית כדי לא לפגוע במבקרים או בקהילה. צנזורה מקדימה מתקיימת במוסדות תרבותיים ברחבי העולם ופעמים רבות קשורה לערכים של נותני החסות ולאו דווקא של הקהל או של המוסד.

ניתן לזהות שני סוגי צנזורה מוסדית של אמנות: צנזורה ישירה, קרי הסרה של אובייקטים מוצגים שנקבע כי הם פוגעים ברגשות הציבור; וכן צנזורה עצמית, שקשה יותר לזהותה, שכן היא מתרחשת מאחורי דלתות סגורות ואינה תמיד גלויה גם לאלו המעורבים בה. בתוכה ישנה תת-קטגוריה של צנזורה מקדימה, הכוללת מצבים שבהם מוסדות מנסים לצנזר מראש יצירות או פרקטיקות כדי להימנע מפגיעה בקבוצות מסוימות. צנזורה מקדימה מתקיימת במוסדות תרבותיים ברחבי העולם ופעמים רבות קשורה לערכים של נותני החסות ולאו דווקא של הקהל או של המוסד.

צנזורה במוזיאונים לאמנות בארצות הברית
מוזיאונים בוחרים להציג או שלא להציג יצירות אמנות מסיבות שונות, כגון מוסכמות אמנותיות. אלו השפיעו, למשל, על דחייתן של יצירות אימפרסיוניסטיות ושל “המזרקה” של מרסל דושאן. לצד זאת, גם כוחות פוליטיים השפיעו במידה רבה על החלטות אלו. בחמישים השנים האחרונות התרחשו כמה מקרים משמעותיים של צנזורה אמנותית בארצות הברית, פעמים רבות סביב נושאים שנויים במחלוקת. מקרים אלו מסייעים להבנת ההתפתחות של מבני הצנזורה העצמית הקיימים כיום.

בשנות ה-70 יצירותיו של האמן הנס האקה (Hans Haacke) הוסרו מתערוכות, ואף בוטלו תערוכות של יצירותיו שביטאו ביקורת מוסדות נוקבת והתייחסו ספציפית לקשרים בין פוליטיקה, כוח, הון והמוזיאון. המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק הציג ב-1970 את עבודתו “MoMA Poll”, למרות המסר הביקורתי כלפי המוזיאון עצמו. לעומת זאת, מוזיאון הגוגנהיים ביטל את תערוכתו ב-1971 שישה שבועות בלבד לפני פתיחתה, ואף פיטר את האוצר המעורב בה. החלטה קיצונית זו נבעה מכך שיצירותיו של האקה הציגו את הקשרים הכלכליים והאישיים של תורמים ונאמני המוזיאון – קשרים שהצביעו בין היתר על התנהלות כלכלית לא מוסרית בעליל. דוגמה זו משקפת היטב מניע מרכזי לצנזורה במוזיאונים לאמנות: החשש מביקורת חברתית, כלכלית ותרבותית שפוגעת גם במוסד המוזיאלי עצמו.

דוגמה זו משקפת היטב מניע מרכזי לצנזורה במוזיאונים לאמנות: החשש מביקורת חברתית, כלכלית ותרבותית שפוגעת גם במוסד המוזיאלי עצמו.

מקרים כאלו המשיכו להתרחש במהלך שנות ה-80 עם המעבר לאמנות פוסט-מודרנית והנטייה הגוברת של אמנים אמריקאים להתייחס לנושאים הבוערים בתקופה בעין ביקורתית. בניגוד לציפייה להתקדמות בכיוון של תפיסת העולם הליברלית, שנות ה-80 וה-90 התאפיינו בניאו-שמרנות שהובילה לחקיקה וללחצים פוליטיים שהשפיעו על המוזיאונים ועל הצנזורה המתנהלת בהם. בהקשר זה האנתרופולוג ד”ר בריאן דוראנס (Brian Durrans) טוען כי מוזיאונים נתפסים ככלים הגמוניים השותפים בהצגה של “אמת” אידיאולוגית מסוימת, שלעתים קרובות מסווה את דיכוין של תרבויות וזהויות. ואכן, נראה כי בעשורים האחרונים המוזיאונים משקפים יותר ויותר את ההגמוניה של בעלי ההון.

מגמה זו החלה להסתמן עוד בשנות ה-70. המיתון הגלובלי ב-1974 גדע את התמיכה הפוליטית והכלכלית באמנויות בארצות הברית. בהמשכו של אותו עשור התפתחה גישה מבוססת שוק (הפרטה) כלפי נושאים חברתיים ותרבותיים, וזו הפכה למדיניות הממשל הרשמית בשנות ה-80. כך המגזר הפרטי הפך למקור מימון מרכזי בתחומים אלו. התמיכה הממשלתית במוסדות תרבות ובאמנות הצטמצמה מאוד, אך משמעותה עלתה בשל המאבק על המימון, שהפך לשדה קרב של מאבקים אידיאולוגיים. מלחמות התרבות, שהחלו בשנות ה-80 המוקדמות, נסובו על תפקידו של הממשל הפדרלי במימון של מוסדות ציבוריים המשרתים אומה רבגונית. פטרונות אמנותית כבר לא נתפסה כעניין אמנותי או פרטי בלבד, וכאשר הוצגו טענות הקשורות למוסריות ציבורית הסוגיה של מימון האמנות הובאה לקדמת הדיון הפוליטי.

מציאות מורכבת זו הובילה למחלוקת לאומית סביב ביטולה של תערוכת רטרוספקטיבה של רוברט מייפלת’ורפ בגלריית קורקורן (Corcoran) בוושינגטון ב-1989. התערוכה בוטלה חודש לפני פתיחתה מתוך רצון שלא לקחת חלק במחלוקת הפוליטית הגוברת סביב התוכן המיני ביצירותיו של האמן. החשש היה כי התערוכה תאיים על האישור מחדש של פעילות הקרן הלאומית לאמנות (The National Endowment for the Arts) – אחד הגורמים שמימנו את התערוכה. כאשר צונזרו יצירות ותערוכות שמומנו על ידי הקרן הלאומית לאמנות, במקרים נוספים, התעורר דיון סוער בדבר האופן שבו מקורות מימון מתפקדים כגורמי שליטה בתכנים אמנותיים.

כנגד הטענות מהצד הליברלי לפגיעה בחופש הביטוי ולשליטה פוליטית באמנים, השמרנים מיקמו את הדיון בהקשר של תמיכה ממשלתית, בטענה כי הקונגרס מחויב להשקיע כספי מיסים בחכמה ובאחריות. תכנים פרובוקטיביים פוגעים בציבור משלמי המיסים, ולכן אינם ראויים למימון פדרלי.

כנגד הטענות מהצד הליברלי לפגיעה בחופש הביטוי ולשליטה פוליטית באמנים, השמרנים מיקמו את הדיון בהקשר של תמיכה ממשלתית, בטענה כי הקונגרס מחויב להשקיע כספי מיסים בחכמה ובאחריות. תכנים פרובוקטיביים פוגעים בציבור משלמי המיסים, ולכן אינם ראויים למימון פדרלי. במקביל לכך, הקרן הלאומית לאמנות המשיכה לבטל את המימון עבור תערוכות ואמנים ועבור מרכזי אמנות חינוכיים באוניברסיטאות, בהשפעה של פוליטיקאים שמרנים ובתואנה של תוכן לא ראוי. בעקבות מציאות זו השתנתה תפיסתה ואופייה של הצנזורה, כאשר מוסדות ואמנים רבים החלו לצנזר את עצמם כדי להמשיך לקבל מימון ציבורי. כמו כן, נותני חסות פרטיים פעלו בזהירות ומימנו רק פרויקטים “בטוחים”.

כאשר הקרן הלאומית לאמנות הפסיקה את המימון הישיר של אמנים ב-1995, עול מימון האמנויות עבר ברובו לקרנות ולחברות פרטיות. גורמים אלו צברו כוח רב והשפיעו על יכולתם של אמנים להביע עצמם בחופשיות. כך נוצר מצב שבו לא קיימת מדיניות תרבותית לאומית ברורה וכי החלטות הנוגעות ליצירה ולהתנהלותם של מוסדות תרבות נתונה בידיהם של מוסדות מקומיים ופרטיים. במציאות זו מוסדות כמו מוזיאונים קובעים את הערך של יצירות ושל אמנים ומכוננים ערכים תרבותיים מובילים – דבר הדורש התנהלות אתית מובהקת.

צנזורה עצמית במוזיאונים לאמנות כיום
חברות ותאגידים מממנים אמנות כדי לתת לגיטימציה לפעולותיהם המסחריות והכלכליות וכדי ליצור דימוי ציבורי חיובי יותר. כלומר, מוזיאונים מאפשרים מעין “הלבנה” של חברות ותאגידים בעיני הציבור, תוך הצגתם כתומכים בפעילות תרבותית וציבורית. מוזיאונים לוקחים חלק באופן מודע במבנה כלכלי זה, המוביל פעמים רבות לצנזורה עצמית. במאה ה-21 יחסים אלו ממשיכים להתקיים ביתר שׂאת ומשפיעים על ההתנהלות הפנימית של מוסדות תרבות. לתאגידים יש משאבים זמינים רבים יותר מאשר לממשלות רבות, שכן הם אינם מחויבים לתת דין וחשבון לציבור, ולכן יש בידיהם כיום כוח עצום שבו הם משתמשים פעמים רבות להגבלת חופש הביטוי ולהשתקת מתנגדים. קיימות דוגמאות רבות ומטרידות לכך בארצות הברית, אך גם באירופה, למרות אופייה הליברלי בהשוואה לארצות הברית השמרנית יותר.

חברות ותאגידים מממנים אמנות כדי לתת לגיטימציה לפעולותיהם המסחריות והכלכליות וכדי ליצור דימוי ציבורי חיובי יותר. כלומר, מוזיאונים מאפשרים מעין “הלבנה” של חברות ותאגידים בעיני הציבור, תוך הצגתם כתומכים בפעילות תרבותית וציבורית.

ב-2010 מרכז האמנות העכשווית של קופנהגן ביטל פרויקט אמנותי שכלל אקטיביזם פוליטי, מתוך דאגה לכך שעיריית קופנהגן, מממנת המרכז, לא תתמוך בפעולה לא-חוקית. מאוחר יותר באותה שנה סדנה דומה הוגשה למוזיאון הטייט (Tate) בלונדון, אך המוזיאון דרש שהאקטיביזם הביקורתי לא יופנה נגדו עצמו ונגד נותני החסות למוסד. הסדנה המדוברת עסקה במשבר האקלים ונדונו בה נושאים הקשורים למוזיאון הטייט, שנהנה מתמיכה כלכלית של תאגיד הנפט BP (British Petroleum Oil Co.). נוסף על כך, מנכ”ל BP לשעבר, ג’ון בראון (John Browne), היה ראש חבר הנאמנים של מוזיאון הטייט. התוצאה המצונזרת הסופית הדגימה בבהירות כיצד מוסד ציבורי מספק מרצון לגיטימציה תרבותית לתאגיד שנוי במחלוקת.

המאורעות הללו פתחו מאבק תקשורתי ואמנותי נרחב של קולקטיב האמנים “Liberate Tate” נגד שיתוף הפעולה הכלכלי עם BP – יוזמה שאף כללה פעולות גרילה במוזיאון. המאבק כלל גם הגשת תביעה נגד המוזיאון לחשיפת הסכומים שקיבל מחברת הנפט. על פי קביעת בית המשפט, המוזיאון התבקש לחשוף את הנתונים, ולפיהם בשנים 2006-1990 העניקה חברת BP חסות בסך של 3.8 מיליון ליש”ט. באופן אירוני, דרישת בית המשפט לחשיפת הנתונים העדכניים, לשנים 2010-2006, ניתנה יממה לאחר שחברת BP חתמה על הסכם תמיכה לחמש שנים עם ארבעת ארגוני האמנות הגדולים ביותר בבריטניה, ובהם המוזיאון הבריטי וגלריית הדיוקנאות הלאומית – תמיכה בסך 7.5 מיליון ליש”ט. השנה, ב-2017, הודיעה חברת BP כי היא מפסיקה את תמיכתה הכלכלית במוזיאון הטייט, לאחר שיתוף פעולה במשך 26 שנה, אך לטענתה החלטה זו אינה קשורה ללחץ האקטיביסטים אלא נובעת משיקולים עסקיים בלבד. זהו אינו סוף המאבק בענקית הנפט, שממשיכה לתמוך במוזיאונים אחרים, ובהם מוזיאון הלובר בפריז – מוקד נוסף לאקטיביזם אמנותי.

חברת הנפט Shell תמכה במשך עשרים שנה במוזיאון המדע בלונדון, ואף ניסתה להשפיע על תכנית של המוזיאון העוסק בשינויי האקלים.

ראוי לציין כי זהו אינו המאבק היחיד נגד תאגיד נפט בבריטניה. גם חברת הנפט Shell תמכה במשך עשרים שנה במוזיאון המדע בלונדון, ואף ניסתה להשפיע על תכנית של המוזיאון העוסק בשינויי האקלים. מוזיאון המדע הלונדוני היה מעורב בסקנדל פיננסי נוסף ב-2016, כאשר פעילי שלום מחו נגד נותן חסות לתערוכה שעסקה בליאונרדו דה וינצ’י ובהנדסה. הגורם המרכזי שנתן חסות לתערוכה היה חברת Airbus, יצרנית הנשק השביעית בגודלה בעולם, שבין היתר מוכרת כלי נשק לשלטונות המואשמים בפגיעה בזכויות אזרח. דובר המתנגדים לחסות זו אמר כי חברות כמו Airbus עושות שימוש במוסדות ציבוריים כמו מוזיאונים כדי לקבל לגיטימציה ולהסיט את תשומת הלב מעסקיהן השנויים במחלוקת.

גם בישראל גורמי הון מעורבים באופן עמוק בפעילות תרבותית. כך, למשל, קיים ייצוג מרשים של בנק הפועלים בהקשרים תרבותיים. פרויקט “פועלים למען תרבות, טבע ויופי” מתקיים ב-13 השנים האחרונות בחסות הבנק, ובמסגרתו 36 מוזיאונים ואתרים פתוחים בחינם למבקרים במהלך חופשת פסח. אין ספק כי זוהי תרומה ניכרת, המנגישה מוסדות ואתרי תרבות והיסטוריה לכלל תושבי ישראל, אך ראוי לשאול: האם יש השפעה כלשהי, גם אם סמויה, על התכנים המוצגים במוסדות אלה? מהו המסר שמועבר לציבור, ובייחוד לילדים ולנוער בישראל, כאשר כל המוסדות והאתרים הללו מסומנים כפתוחים בחסות הבנק? האם הבנק הוא כל יכול והופך גם לגורם שולט בתרבות הישראלית?

אם המוזיאון הוא מוסד חינוכי שמגיעים אליו תלמידים וילדים כדי להיחשף למידע ולתכנים בעלי ערך חינוכי, ובהקשר זה הם נתקלים גם במיתוג פרסומי-שיווקי, האם הם מסוגלים לתפוס את ההבדל בין התכנים הללו?

חשוב להתייחס גם לערך הפרסומי שהחברות המסחריות או התאגידים מפיקים מחסויות אלו. פרסומות מסחריות אסורות בשטחי בתי הספר מסיבות ברורות, אולם חשיפה רחבה בפני תלמידים דווחה בעיתון “גלובס” ב-2008. על פי דיווח זה, חברת אסם חתמה על הסכם חסות לשלוש שנים עם מוזיאון הילדים בחולון, ובמסגרתו רכשה החברה 15,000 כרטיסי כניסה עבור תלמידים מהפריפריה, בתמורה לפרסום החטיף המוכר “במבה” באוהל ההמתנה של המוזיאון, על שולחנות הקפיטריה ועל גבי האוטובוס שמיועד להסעת התלמידים למוזיאון. לאחר הסיור במוזיאון, התלמידים מגיעים לסיור גם במפעל של החברה בחולון. במקרה זה אסם מצליחה למצב את עצמה כחלק אינהרנטי של המוזיאון. אם המוזיאון הוא מוסד חינוכי שמגיעים אליו תלמידים וילדים כדי להיחשף למידע ולתכנים בעלי ערך חינוכי, ובהקשר זה הם נתקלים גם במיתוג פרסומי-שיווקי, האם הם מסוגלים לתפוס את ההבדל בין התכנים הללו? סביר להניח שלא.

החיבור הבולט בין שיווק ומסחר לבין המוזיאון מופיע בישראל גם בתוכן ובאובייקטים המוצגים בתערוכות, כפי שניכר בדברי הביקורת שנשמעו בהקשרה של תערוכה במוזיאון תל אביב שהוקדשה לעיצוב רכב והתמקדה במכוניות היוקרה ב.מ.וו. הטענות לא היו כלפי הצורך בחסות כלכלית אלא בהתייחסות לכך שהתערוכה לא נאצרה על פי שיקולים מקצועיים או על ידי אוצר מומחה לעיצוב וכי למעשה היא שימשה כיסוי לפרסום של מותג היוקרה. המבקרים טענו כי לא היה ברור מהו הערך האמנותי והעיצובי של התערוכה וכיצד היא משרתת את ציבור מבקרי המוזיאון.

גישתה של מנהלת מוזיאון ברוקלין לאירוע זה הייתה שונה מגישתם המרוחקת של מנהלי המוזיאונים הבריטיים שהוזכרו קודם: היא בחרה להזמין את המוחים לדיון משותף במוזיאון, שהוביל למשא ומתן משמעותי בין נציגי הקהילות, ארגוני אנטי-ג’נטריפיקציה ואמנים פעילים פוליטית.

גם בארצות הברית ניכר כי שיתופי הפעולה ההדוקים עם תאגידים שנויים במחלוקת חותרים תחת עצם אופיים ומהותם של אותם מוסדות תרבות וחינוך. מוזיאון ברוקלין, למשל, נודע כמוסד בעל מודעות חברתית ציבורית ייחודית, המקיים תכניות מותאמות לקהלים שונים ממעמדות סוציו-אקונומיים מרובדים ועוסק בשאלות של גזע, תרבות וזהות וביוזמות חינוכיות המקדמות שוויון הזדמנויות לאוכלוסיה המקומית. המוזיאון ממוקם בברוקלין, רובע שעובר תהליכי ג’נטריפיקציה נרחבים בשל המעבר של אוכלוסיות מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות עניות, המשנות את אופיין. למרות מצב מורכב זה, המוזיאון אירח ב-2015 את ועידת הנדל”ן השנתית השישית של ברוקלין, שבה יזמים נפגשו – בעלות של 500 דולר לאדם – במטרה לבחון את הזדמנויות הרווח בפיתוח נדל”ני בברוקלין. הרוחות סערו וקמו גלי מחאה כנגד הצביעות של המוזיאון, המציג עצמו כמי שמשרת ומייצג את הקהילה המקומית. גישתה של מנהלת מוזיאון ברוקלין לאירוע זה הייתה שונה מגישתם המרוחקת של מנהלי המוזיאונים הבריטיים שהוזכרו קודם: היא בחרה להזמין את המוחים לדיון משותף במוזיאון, שהוביל למשא ומתן משמעותי בין נציגי הקהילות, ארגוני אנטי-ג’נטריפיקציה ואמנים פעילים פוליטית. בעקבות הדיונים המוזיאון אירח פורום קהילתי על אנטי-ג’נטריפיקציה והציג תערוכה על אמנות פוליטית עכשווית, שבה נכללו פרויקטים שהיו חלק מהמחאה נגד המוזיאון.

סיכום
הגבלה של מימון ציבורי גורמת למוזיאונים להסתמך על מימון הקשור לשוק הפתוח – מצב המוביל אמנים ומוסדות תרבות לנסות ולשכפל פעולות מוצלחות, וכך לבטל למעשה חדשנות או יצירתיות. בדומה לשליטה ממשלתית בתקציבים אמנותיים, גם כאשר המימון הוא פרטי אמנים יתאימו את יצירותיהם לנורמות מקובלות המוכתבות על ידי אינטרס חיצוני כדי להציג במוזיאונים ולהתקבל לקאנון האמנותי העכשווי. בשונה ממימון ציבורי, גורמים פרטיים מכוונים משאבים בעיקר לפרויקטים קיימים ולא לפיתוח של אמנות חדשה. כיום המוזיאונים תלויים יותר ויותר בהצלחה של תערוכות ענק שוברות קופות, שניתן להציג רק בעזרת מימון של חברות ותאגידים. תערוכות יקרות אלו על פי רוב אינן בעלות ערך ביקורתי או פורץ דרך אלא משקפות את המוסכמות המקובלות ואף השמרניות. מעבר לכך, תאגידים מעדיפים אירועי אמנות שאינם שנויים במחלוקות עם מבקרים רבים וערך חווייתי-הנאתי גבוה.

הגבלה של מימון ציבורי גורמת למוזיאונים להסתמך על מימון הקשור לשוק הפתוח – מצב המוביל אמנים ומוסדות תרבות לנסות ולשכפל פעולות מוצלחות, וכך לבטל למעשה חדשנות או יצירתיות.

מוסדות האמנות עומדים מול מכבש לחצים המכתיב את התנהלותם. לאור הירידה המתמשכת במימון ציבורי, השפעת המשבר הכלכלי על תקציבים זמינים וירידה בתרומות, מוזיאונים ימשיכו בניסיונותיהם לזכות באהדתם של תאגידים ושל חברות הפועלות בשוק הפתוח. אין ספק שמצב זה יוביל לצנזורה עצמית נרחבת ולכך שמוזיאונים רבים יאבדו מאמינותם או ייתפסו כמיושנים ולא-רלוונטיים. הציבור נוטה לבטוח במוסדות ללא כוונת רווח, כמו מוזיאונים, יותר מאשר בגורמים מסחריים או ממשלתיים, אולם קשרים כלכליים עם חברות מסחריות מקשים עליו יותר ויותר לסמוך על מהימנותם של מוזיאונים כארגונים המשרתים את צרכיו. לכן כיום יש הכרח בשקיפות כלכלית ובהתנהלות אתית כדי לבטא את מחויבותם של מוזיאונים לציבור, למטרות חינוכיות ולאמת.

***
תמר רוזנפלד-כהן היא רכזת מקצוע ומורה לתולדות האמנות בבית-ספר על-יסודי, רכזת מערכת “פלטפורמה” ובעלת תואר שני בחינוך מוזיאלי מאוניברסיטת טאפטס (Tufts University) בארה”ב.

מקורות:

Atkins, Robert. “Money Talks: The Economic Foundations of Censorship.” In Censoring Culture: Contemporary Threats to Free Expression, edited by Robert Atkins and Svetlana Mintcheva, 3-9. New York: The New Press, 2006.

Bolton, Richard. Introduction to Culture Wars: Documents from the Recent Controversies in the Arts, edited by Richard Bolton, 3-26. New York: The New Press, 1992.

Buchwalter, Andrew. Introduction to Culture and Democracy: Social and Ethical Issues in Public Support for the Arts and Humanities, edited by Andrew Buchwalter, 1-26. Boulder: Westview Press, 1992.

Bickers, Patricia. “In Advance of a Broken Arm.” Art Monthly, 334 (March 2010), 11.

Bunch, Lonnie. “Embracing Controversy: Museum Exhibitions and the Politics of Change.” The Public Historian 14, no. 3 (Summer, 1992): 63-65.

Durrans, Brian. “Behind the Scenes: Museums and Selective Criticism.” Anthropology Today 8, no. 4 (Aug., 1992): 11-15.

Noriega, Chon A. “On Museum Row: Aesthetics and the Politics of Exhibition.” Daedalus, 128, no. 3, (Summer, 1999): 57-81.

Potter, Ted. “Sliding Toward a Diminished Culture.” In Culture and Democracy: Social and Ethical Issues in Public Support for the Arts and Humanities, edited by Andrew Buchwalter, 41-46. Boulder: Westview Press, 1992.

Price, Monroe E. “Controlling Imagery: The Fight over Using Art to Change Society.” American Art 7, no. 3 (Summer, 1993): 2-13.

Soley, Lawrence. “Private Censorship, Corporate Power.” In Censoring Culture: Contemporary Threats to Free Expression, edited by Robert Atkins and Svetlana Mintcheva, 15-28. New York: The New Press, 2006.