אפריל 2013

כל מפגש מוזיאלי – מקרי או מתוכנן – יכול לספר סיפור, לחשוף הקשר, להעלות שאלות. שמונה מדריכים ואוצרים ממוזיאונים ברחבי הארץ מספרים על משמעותן של פינות ייחודיות במוזיאונים שלהם, המפגישות מרכיבים לא צפויים באופן מעורר מחשבה

 

1. העבר של העתיד | איל אמיר, מדעטק, חיפה

מוצג מתערוכת "ליאונרדו דה-וינצ'י, מדען ומהנדס" בצד המוצג "גוגל ליקוויד גלקסי" במדעטק, חיפה. צילום: איל אמיר

מוצג מתערוכת “ליאונרדו דה-וינצ’י, מדען ומהנדס” בצד המוצג “גוגל ליקוויד גלקסי” במדעטק, חיפה. צילום: איל אמיר

בימין התמונה נראית מעלית, מוצג מהתערוכה “ליאונרדו דה-וינצ’י, מדען ומהנדס”, ובצדה שלט גדול שמפנה אל התערוכה. השלט קבוע על גבו של מוצג אחר שאינו שייך לתערוכה: “גוגל ליקוויד גלקסי”. זהו אמצעי טכנולוגי מתקדם ביותר שמדמה טיסה על רקע תמונות לוויין של כדור הארץ, הירח ומאדים. התמונות מפורטות מאוד וברזולוציה מדהימה ומופיעות בשבעה צגי מחשב שעוטפים את המבקר ויוצרים חוויה תלת-ממדית מהפנטת. המפגש בין דה-וינצ’י לגוגל מפגיש מורשת טכנולוגית מדעית-היסטורית עם חזית הטכנולוגיה העכשווית-עתידנית. מה היה חושב דה-וינצ’י אילו ראה את “גוגל ליקוויד גלקסי”? איך הייתה הגאונות של איש האשכולות הרנסנסי באה לידי ביטוי אילו חי בימינו? מה היה מפתח אילו הועסק בגוגל וקיבל יום בשבוע לביטוי היצירתיות שלו?

 

2. אדריכלות פוגשת אמנות | אורית סבג, מוזיאון תל אביב לאמנות

פינה בתערוכה "אני גם… דאגלס גורדון" המוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: הדר אורן

פינה בתערוכה “אני גם… דאגלס גורדון” המוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: הדר אורן

את החלל המרכזי של הבניין ע”ש שמואל והרטה עמיר – המוּכּר גם בשמו “מפל האור” – מכתרים טקסטים שאסף האמן דאגלס גורדון ממגוון מקורות. הנימה של כמה מהטקסטים רטורית או תנ”כית (למשל “Nothing can be hidden forever”), ואחרים לקוחים מהתרבות הפופולרית ומשירי רוק, אך כולם מאירים את משיכתו של גורדון לשפה וחושפים פוטנציאל של עמימוּת ושל ריבוי משמעויות. פנייתם הישירה של הטקסטים אל הקהל הופכת את חלל המוזיאון לספר פתוח. המפל מנחה את המבקר לנוע בתנועה סיבובית, וכך נגלה לעיניו משפט אחר מכל זווית. התנועה מוטענת אפוא בכל פעם מחדש במסר הייחודי שמביא אתו המשפט ובפרשנות האישית שנותן לו כל מבקר.

 

3. מסכים, מבוך ולבלוב | תמר הורביץ-ליבנה, המוזיאון הפתוח תפן

מבט מהקומה השנייה של המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית – מרכז מורשת הייקים בתפן. בתמונה: פני יסעור, מסכים, 2002-2000, יריעות גומי יצוקות וכבלי ברזל, מפת רשת הרכבות בגרמניה, 1938, אוסף המוזיאון הפתוח תפן. צילום: רחל לזר

מבט מהקומה השנייה של המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית – מרכז מורשת הייקים בתפן. בתמונה: פני יסעור, מסכים, 2002-2000, יריעות גומי יצוקות וכבלי ברזל, מפת רשת הרכבות בגרמניה, 1938, אוסף המוזיאון הפתוח תפן. צילום: רחל לזר

כשאני עומדת עם מבקרים בקומה השנייה של המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית – מרכז מורשת הייקים בתפן, אני אוהבת להפנות את תשומת לבם לזווית המעניינת שממנה רואים את היצירה “מסכים” של האמנית פני יסעור. העבודה היא מעין תבליט תלוי עשוי יציקת גומי, שהוטבעה בו רשת מפת הרכבות של גרמניה מ-1938. קווי התבליט הם עדות מצמררת לרשת ענפה ומסועפת ששימשה את מכונת ההשמדה הנאצית. כשהמבקרים מנסים לעבד את העובדות הנגלות לעיניהם, המעלות את זיכרון העבר, אני מבקשת להביט אל החלונות הגדולים הסמוכים. מבעד להם נשקף מבט אופטימי לגן פסלים, לסביבה של יצירה ועשייה ולצמחייה ארצישראלית ענפה. המבוך המסועף המוטבע בגומי, המתפתל ומסתבך בתוך עצמו, מתגלה כחסר שורשים ועקר אל מול הטבע המוריק בחוץ ותנועת הלבלוב המשמחת של האביב.

 

4. פנים אל מול פנים | מורן צלניק, בית יגאל אלון, גינוסר

תערוכת "הבית הגדול – 2000 שנים של יצירה אנושית בגליל", בית יגאל אלון. צילום: מורן צלניק

תערוכת “הבית הגדול – 2000 שנים של יצירה אנושית בגליל”, בית יגאל אלון. צילום: מורן צלניק

על הקיר, מעבר לזגוגית, נמצא דגם של עיר יהודית עתיקה מתקופת המשנה והתלמוד, לאחר חורבן בית המקדש השני. בקיר שמולו פעור חלון אל קיבוץ גינוסר, ובתי הקיבוץ משתקפים בזגוגית המגנה על הדגם. זה מול זה ניצבות שתי צורות יישוב בשרשרת ההיסטורית של ההתיישבות היהודית בגליל; אותו חבל ארץ, אותו עם, אותו אדם פועל, חושב ויוצר. אלא שהערכים המכוננים בכל תקופה הם שונים, כמו שאפשר ללמוד מייעודו של המבנה הגדול ביותר בכל יישוב: מצד אחד – התחדשות תרבותית מהפכנית שבמרכזה ניצב בית הכנסת, ובתוכו פעילות של תפילה וקידוש השם. מצד שני – כעבור אלפיים שנה – התחדשות תרבותית מהפכנית שבמרכזה ניצב בית התרבות הקיבוצי, ובו המפגש האנושי, השיחה והשיתוף.

 

5. הזורעים בדמעה | עודד פדר, מוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע

רחבת הכניסה למוזיאון הנגב לאמנות. בתמונה: קדישמן, מנשה, ארץ מולדת, 1994, פלדת קורטן, אוסף מוזיאון הנגב לאמנות. צילום: עודד פדר

רחבת הכניסה למוזיאון הנגב לאמנות. בתמונה: קדישמן, מנשה, ארץ מולדת, 1994, פלדת קורטן, אוסף מוזיאון הנגב לאמנות. צילום: עודד פדר

ברחבת הכניסה למוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע מוצגת יצירתו של מנשה קדישמן “ארץ מולדת” משנת 1994. המוזיאון שוכן במבנה משנת 1906 ששימש כבית המושל העות’מאני ואחריו הבריטי. עם הקמת העיר העברית באר שבע שימש המבנה כבניין העירייה, ולפני יותר משלושים שנה הוסב ייעודו למוזיאון הנגב לאמנות. על גופו של פסל הסוס של קדישמן, המוצב בכניסה, מופיעים שני ברושים, גבעה, דקל ואוהל – נופי מולדת היסטוריים, כמו העיר העתיקה שבה ממוקם המוזיאון. אך קדישמן לא ניסה ליצור פסל רומנטי גרידא, אלא להשתמש בסמלים המוכרים כנשא למשמעויות אחרות. התלמים החרושים הם דימוי לפציעת האדמה בתקווה לנס שינבע ממנה, והם מתקשרים לכאב, ללידה ולקורבן, נושאים שקדישמן נוגע בהם ביצירתו כבר שנים רבות.

 

6. שמש תת-קרקעית | נוגה בן ארי, מוזיאון מכון איילון, גבעת הקיבוצים, רחובות

מנורת שיזוף במכון איילון, מפעל תת-קרקעי לייצור תחמושת. צילום: נוגה בן ארי

מנורת שיזוף במכון איילון, מפעל תת-קרקעי לייצור תחמושת. צילום: נוגה בן ארי

מנורת הקוורץ לשיזוף הנראית בתמונה נמצאת במכון איילון – מפעל סודי תת-קרקעי (שמונה מטרים מתחת לאדמה) לייצור תחמושת של ההגנה ותע”ש, שפעל בשנים 1948-1945, ימי המנדט הבריטי. מעל המפעל הסודי שכן קיבוץ פסטורלי, ועובדי המפעל היו קיבוצניקים, חברי קבוצת הצופים א’ ואנשי פלמ”ח שהקימו את קיבוץ מעגן מיכאל לאחר סיום עבודתם במכון איילון. המפעל עבד במשך תשע-עשר שעות מדי יום וייצר בשלוש שנים 2.25 מיליון כדורי 9 מ”מ לתת-מקלע סטן, שהיה הנשק האישי של חיילי הפלמ”ח. ומה למנורת שיזוף במפעל לייצור תחמושת? המנורה הותקנה במפעל ביוזמתו של ד”ר קוט, רופא ההגנה, לאחר שהעובדים במפעל התלוננו על חיוורון והרגשה לא טובה בשל השהות הממושכת בבטן האדמה. דקות אחדות של שיזוף ביום הפיגו מעט את חיוורונם כדי שלא יסגיר את מקום עבודתם הסודי.

 

7. מבט לתוככי הארכיון | מיכאל טל, יד ושם, ירושלים

בובה של הילדה אדית פבר מסלובקיה מוצגת בתערוכה באולם המבואה של ארכיון יד ושם, אוסף החפצים של מוזיאון יד ושם, תרומת צביה שקולניק, באר שבע. צילום: אלעד זגמן

בובה של הילדה אדית פבר מסלובקיה מוצגת בתערוכה באולם המבואה של ארכיון יד ושם, אוסף החפצים של מוזיאון יד ושם, תרומת צביה שקולניק, באר שבע. צילום: אלעד זגמן

במבואת הכניסה של בניין הארכיון, המשמש לשימור, לתיעוד ולמחקר של מסמכים ופריטים מתקופת מלחמת העולם השנייה, נפתחה לאחרונה תערוכה חדשה. התערוכה חושפת כמה ממצאים ממבצע האיסוף רחב ההיקף שנערך ביד ושם בשנה האחרונה, וקושרת אותם לפעילות המתרחשת באולמות העבודה ובחדרי האוספים של מחלקות יד ושם, שהמבקר אינו חשוף אליהם. הבובה שבתמונה התקבלה ללא פרטים למעט שם האישה שלה הייתה שייכת, אדית פבר. התחקיר שהתבצע בארכיון חשף את סיפורה של פבר, ילידת סלובקיה, שניצלה כילדה בשואה הודות לחסיד אומות העולם הרוזן אשטבן יולאי. הרוזן יולאי הסתיר את פבר ואת אביה במרתף טירתו והוסיף לעשות כן גם לאחר שחיילים נאצים השתלטו על הטירה ומיקמו בתוכה את מפקדת הגסטפו המקומית. כשאר המוצגים בתערוכה, גם הבובה מדגימה כיצד חפצים, מסמכים ותצלומים הופכים מפריטים אישיים למוצגים תיעודיים היסטוריים המרחיבים את הזיכרון הקולקטיבי של שואת העם היהודי.

 

8. השפעה תרבותית | דורית שפיר, המחלקה לאמנות אפריקה, מוזיאון ישראל, ירושלים

מבט מהאולם לאמנות אפריקה לאולם אמנות המאה ה-20. צילום: שרה קופלמן-סטביסקי

מבט מהאולם לאמנות אפריקה לאולם אמנות המאה ה-20. צילום: שרה קופלמן-סטביסקי

בין האולמות לאמנות המאה ה-20 ובין האולם לאמנות אפריקה מחבר חלון פתוח. כאשר עומדים בין היצירות האפריקניות, ניבטות מבעד לחלון זה עבודותיהם של אמנים כמו פיקאסו, מודיליאני ומקס ארנסט. בדרך זו נוצר דו-שיח צורני בין העבודות, ומתבררת השפעתה של האמנות האפריקנית המסורתית על שפת האמנות המודרנית המערבית. למשל, ביצירתו של פיקאסו “המקפצה” מ-1956 נראית דמות עגולת פנים וילדותית שהשראתה היא מסכת גולי גלן של בני באולה ממערב אפריקה. ביצירה של פיקאסו מופיעה גם דמות שזרועותיה תוחמות חלל ויוצרות צורה רבועה, כמו פסליהם של בני פנג ממרכז אפריקה, המוצגים סמוך לחלון שבעדו נראית היצירה.

3 Comments

  1. אלה says:

    04/04/13 @ 22:51 

    כתבה נהדרת נקודות מבט מעניינות, תהיה כתבת המשך?

    הגב
  2. טלילה זולובק says:

    07/04/13 @ 18:30 

    רעיון מעניין מאד.

    הגב
  3. קוראים לי איציק says:

    22/04/13 @ 23:38 

    נקודות מעניינות ומשעשעות…
    אהבתי את הרעיון של החיבור בין דה וינצ’י לגוגל. למרות שדה וינצ’י לוקח בהליכה…

    הגב

כתיבת תגובה