ועדת החינוך השנתית במוזיאון ישראל התקיימה בספטמבר האחרון ועסקה בגבולות החופש הניתנים למדריך כפרשן של מוצגים מוזיאליים. נציגי מחלקות חינוך ממוזיאונים שונים ואנשי חינוך מרחבי הארץ דנו בשאלות משמעותיות, כגון: מהי פרשנות? מהו מנעד החופש לפרשנות של תצוגה מוזיאלית מצד צוותי ההדרכה? 

ניתן להאזין להקלטה מלאה של דיוני הוועדה, וכן מופיע מבחר קטעים מתוך דיונים אלו.

 

פלביה לבוב (אוצרת מחלקת הדרכות, אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): איזו שליטה יש לי או אין לי על הפרשנות שכל מדריך נותן במהלך המפגש שלו עם הקהל? האם אני כמדריך מחויב לספר את הנרטיב שמונחל מלמעלה על ידי מנהל המוזיאון?
אני מאמינה מאוד במקסימום החופש שניתן על ידי מנהל מחלקת הדרכות לכל מדריך. כי אם, למשל, למדריך לא יהיה חופש להיות הוא עצמו ולספר את עצמו לקהל, הוא מהר מאוד יישחק ולא ירגיש שיש משמעות למה שהוא עושה. מצד שני, האם יש גבולות או לא? על זה הדיון היום.

מי שמייצג את המוסד צריך להיות נאמן לפרשנויות ולדרך שבה המוסד מציג את הדברים.

סמדר גפני (אוצרת משנה לתערוכות, אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): אנחנו קוראים לעצמנו "צוותי הדרכה" ולא "צוותי הוראה" וגם לא "צוותי פרשנות". בעיניי, התפקיד של המדריך הוא לעורר סקרנות, לפתוח את העיניים ולתת כלים להתבונן בצורה אחרת ולקרב במיוחד למוזיאון. מי שמייצג את המוסד צריך להיות בעיניי נאמן לפרשנויות ולדרך שבה המוסד מציג את הדברים. המוסד יכול להיות האוצר, המנהל, כל מיני גורמים שהם המומחים בתחום הזה. זה לא אומר שהוא לא יכול להסתמך על הידע או המחקר האישי שלו, אבל צריך להציג את התיאוריות בלי העדפה אישית, בלי דעה סובייקטיבית. אתה לא קיים.

מיכל ספיא (מדריכה, אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): כשאני עומדת מול חפץ או יצירת אמנות אני גם צריכה להסביר ולדובב אותו, אבל גם צריכה לחבר אותו לחיים של אותו ילד/תלמיד/נער שעומד מולו. אני משתמשת בחפץ או ביצירה כדי לשאול את התלמידים שאלות שמעלות ביקורת על החפץ ועל הסיפור שלו. זה בהכרח מביא אותנו להרבה פרשנויות שלאו דווקא חותרות למה שהאמן היה רוצה להגיד או למה שהאבן הזו עשתה במקום שבו עמדה במקור. כל זה צריך להתחבר לאיזשהו נרטיב שאנחנו רוצים לבנות בתוך ההדרכה עצמה. זה דורש מאיתנו כצוות ההדרכה להיות מאוד יצירתיים ולבנות נרטיב מראש. אף מדריך לא יחזור מהדרכה עם אותו סיפור או מסקנה או חוויה. מכאן עולה שהדרכה היא לא חד-משמעית או שטוחה. כשאנחנו מנסים לפתח ביקורת ולשאול שאלות, התשובות תמיד ימשיכו הלאה, מעבר, סובייקטיביות מאוד ומלאות בפרשנויות.

אני משתמשת בחפץ או ביצירה כדי לשאול את התלמידים שאלות שמעלות ביקורת על החפץ ועל הסיפור שלו.

רציתי גם להתייחס לצד השני של ההדרכה, לפעולה ההפוכה. מה קורה כשאני מגיעה להדרכה והקהל מכתיב לי איזה "מסר" אני צריכה להעביר לו? במקרים שונים הייתי צריכה לשנות את כל המשמעות שרציתי לתת להדרכה ולהתאים אותה לקהל שעומד מולי, גם אם זה לא מתאים למה שהמוזיאון מספר ולמה שאני חושבת כאדם.

מלחם בדר (רכזת תחום דוברי ערבית, אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): אני מדריך באגף הנוער, בשפה הערבית ולפעמים גם בעברית. אני מסכים שכולנו מחויבים להסביר על מוצגים בשפת האמנות וכדומה, אבל החוויה האישית מאוד חשובה לדעתי, כי בסופו של דבר כולנו בני אדם. אם אני מציג את הקווים המנחים על החפץ הארכיאולוגי על או יצירת האמנות, אז יש מקום להביא את הפרשנות האישית ולעבוד איתה בתוך ההדרכה. השפה שעושים בה שימוש בהדרכה גם משחקת תפקיד מרכזי ומסמנת את גבולות העולם שלי. האם השפה משרתת אידיאולוגיה מסוימת? זו שאלה שאני מתעסק איתה רבות, כרכז של מדריכים. מהם הגבולות בשפה של מדריך דובר ערבית, המסביר על חפץ בתרבות הפלסטינית? בעיניי זה מבורך להשתמש בביטוי "פלסטין", כי זה חלק מהזהות של האנשים האלו. בנוסף, מבחינה היסטורית, בתקופות מסוימות זהו המונח המתאים ביותר למרחב הגיאוגרפי הזה.

מהם הגבולות בשפה של מדריך דובר ערבית, המסביר על חפץ בתרבות הפלסטינית?

מיכל קרר (מורה לאמנות ומדריכה, אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): חשוב מאוד לזכור שהחפצים הארכיאולוגיים ויצירות אמנות הם לא התרבות. התרבות היא כל מה שקורה פה עכשיו: האמן שעשה את החפץ, אז או היום, האוצר שבחר להביא את החפץ הנה, המעצב שבחר איך לתלות את החפץ, המדריך שבוחר אך הוא מדריך, והכי חשוב – הקהל שמגיע הנה. בלי קהל לא תיווצר תרבות. מדריך צריך להיות הווירטואוז הכי גדול שיש, ואם אפשר הוא צריך לחזור כל הזמן לשפה הוויזואלית. כי כשאני מדברת על עיגול, על קו, על מעגל, על הצבע האדום או הכחול זה לא משנה אם זה בפלסטין או בישראל. וזה היתרון הגדול שיש לנו. ככל שאנחנו נאסוף את הכול לשפה החזותית אז לא ניפול, כי אין בעיה עם כלום, רק הנאה צרופה, מרחב שמכיל כל אחד, כל תפיסה, כל רעיון, כל הרגשה. הכול לגיטימי.

מדריך צריך לחזור כל הזמן לשפה הוויזואלית. כי כשאני מדברת על עיגול, על קו, על הצבע האדום או הכחול זה לא משנה אם זה בפלסטין או בישראל.

אלי ברודרמן (ראש אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): תרבות היא קודם כול פרשנות של סימנים. פסיפס, חנוכייה, אלו הם סימנים שאנחנו משתמשים בהם כדי לבנות משמעות עבור עצמנו בעולם. כל קהילה יוצרת לעצמה את אוסף הסימנים המוסכמים עליה ומפיצה אותם בדרכים שונות – פיסול, כתיבה וכד'. לכן יש "פרשנות הגמונית", כמו מוזיאון ישראל שהפרשנות ההגמונית שלו היא פרשנות יהודית בעיקרה. ויש "פרשנות שוליים", שזה מה שמלחם עושה. ידוע במחקר ובחוויות שהועלו כאן שהפרשנות ההגמונית תרצה כל הזמן ללכת אל האזורים האוניברסליים, שבהם אין מתח או טעינות. באזורים כאלו ההדרכה היא על שפה ויזואלית – צבע, קו, צורה, וככה אנחנו עוקפים את כל המהמורות של התרבות.
המדריך הוא חלק מתפיסת עולם מאוד מוגדרת, הגמונית לחלוטין, של המוזיאון. כשאנשים פה יוצאים להדרכות, הם יוצאים קודם כול מהמקום התרבותי שלהם. מדריך יהודי יוצא להדרכה כמדריך יהודי ואי אפשר להתנתק מזה. אני לא אומר אם זה טוב או רע. זה גם רלוונטי לאמנות המודרנית ולא רק לארכיאולוגיה או ליודאיקה, לאמנות הישראלית בטח. אפילו לאימפרסיוניזם זה רלוונטי. כי אנחנו מביאים את האמנות האימפרסיוניסטית כמו שהיא הובאה אלינו, דרך אמנים ישראלים בשנות ה-20-30, דרך הפריזמות שאנחנו גדלנו עליהן. יצרנו לנו את הפרספקטיבה היהודית לגמרי להדריך אפילו בתערוכות שהן כביכול "ניטרליות".

פרשנות הגמונית תרצה ללכת אל האזורים האוניברסליים, שבהם אין מתח או טעינות. באזורים כאלו ההדרכה היא על שפה ויזואלית – צבע, קו, צורה, וככה אנחנו עוקפים את כל המהמורות של התרבות. פרשנות השוליים תרצה לגייס כמה שיותר תכנים לטובת השוליים. היא תתעסק יותר בתכנים ופחות בחזותי.

ולכן מה שלמשל מלחם אמר, לגבי השאלה אם נכון לעשות פרשנות פלסטינית, אין בכלל דרך פה לשפוט את זה. יש פרשנות הגמונית והיא לא תסבול את זה שמוצגות פרשנויות שבהן נאמר "פלסטין", ויש את פרשנות השוליים שתרצה לגייס כמה שיותר תכנים לטובת השוליים. היא תתעסק יותר בתכנים ופחות בחזותי. זה טבעם של שוליים מול ההגמוניה.

טל צור (יו"ר ועדת חינוך, איקו"ם): כל הכבוד על האומץ לנהל את הדיון האמיץ הזה. אני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים זה פרשנות ומסר. מה זה חינוך מוזיאלי? האם המוזיאון הוא מוסד חינוכי? האם חינוך מוזיאלי זה שלנו, של מחלקת החינוך? השיח פה הוא באמת שיח של סיפורים וכיצד מספרים אותם. גם אנחנו כמנהלי מחלקות מספרים סיפור. אז יש את הסיפור של שר החינוך, של מנהל המוזיאון, ושלנו כמנהלי מחלקות חינוך. הדיון הזה התחיל במדריך וזה אמיץ מאוד, אך הוא הנקודה האחרונה בשרשרת סיפורים.

החפץ הוא לא האמת, האמת היא הסיפור שמספרים על החפץ.

עבדתי בין היתר במוזיאון מגדל דוד, שיש לו סיפור ברור: הסיפור הפלורליסטי כביכול של ירושלים, המספר את הסיפור של שלושת הדתות. אנשים שמגיעים למוזיאון באים לראות את האמת. אבל החפץ הוא לא האמת, האמת היא הסיפור שמספרים על החפץ. הקמתי מחלקה שהיו בה תת-מחלקה לפלסטינים ולחרדים. אלו נרטיבים אנחנו מספרים? עד כמה אנחנו יכולים לתת חופש לנרטיב המוסלמי? עד כמה ניתן או לא ניתן לדבר על הנכבה, מתוקף היותנו מוזיאון שנמצא תחת שלטון ציוני ואנחנו מקבלים את כספנו מעיריית ירושלים?
אחר כך יש את עניין הקהל. אנחנו מספרים סיפור לקהל שמתחיל להתווכח איתנו. מה המדריך עושה במקרה כזה? חשוב שתהיו מודעים לכך שהסיפור הזה מורכב, שאנחנו שחקנים בסיפור. יש לנו תפקיד ויש לנו טקסט. כל סיפור הוא מניפולציה. אנחנו צריכים להבין את המניפולציה ומנהל מחלקת חינוך צריך להבין איך הוא מעמיד את המדריכים שלו בתוך המניפולציה הזו ועד כמה הוא מעניק להם חופש בתוכה. וזה קשה ביותר. למה? כי בחינוך בלתי-פורמלי אפשר לדבר על קונפליקטים, אפשר להפגיש ערבים ויהודים, אפשר. זה הדבר המדהים במוזיאון.

אלי ברודרמן (ראש אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): אז בעצם השאלה הגדולה שעולה פה היא לא על פרשנות, אלא על גבולות הפרשנות. כמעט בלתי אפשרי להיות נאמן לאוצר. כל אחד מספר את הסיפור. והסיפור לא נעצר גם במדריך. כל אחת מהמדריכות מייצרת עוד סיפור ועוד סיפור. האוצר כבר מזמן נשכח, והיוצר כבר מזמן נשכח. וגם יש רב-שיח עם הקבוצה. הקבוצה עצמה מייצרת סיפור.

כל אחת מהמדריכות מייצרת עוד סיפור ועוד סיפור. האוצר כבר מזמן נשכח, והיוצר כבר מזמן נשכח. וגם יש רב-שיח עם הקבוצה. הקבוצה עצמה מייצרת סיפור.

פאדי עאסלה (רכז תוכן, מוזיאון אמנות האסלאם): לדעתי הנקודה החשובה היא גבולות הפרשנות, אבל גם השפה עצמה חשובה. השפה היא שמעצבת את התודעה שלנו. כשמדריך ערבי משתמש בביטוי "אל-קודס" אז הוא קבע היסטוריה מסוימת, אין מה לעשות, זהו. הוא כבר קבע את כל הגבולות ואת כל הקו של ההדרכה. אז מה לעשות עם זה? לדעתי אנחנו צריכים רק לשחק במגרש שנשאר, בשוליים של השיח, ואין הרבה מה לעשות שם.
לדעתי צריך לעבוד בשני רבדים – צריך לעבוד על השפה עצמה וזו עבודה של שנים, פשוט לרשום שאלות תשובות, מונחים בדיוק וכל מונח לאן הוא מוביל. והרובד השני הוא הגבולות של הפרשנות עצמה. הם גם מתיישרים עם הקו של העתיד. שיגיד "פלסטין" או "ישראל", מה שהוא אומר כבר לא משנה, כי במציאות דברים אחרים מתרחשים. ועם הזמן גם כל התודעה הזו משתנה.

הנקודה החשובה היא גבולות הפרשנות, אבל גם השפה עצמה חשובה.

רעות נתיבי (ע' מנהלת תחום חינוך מבוגרים, מוזיאון תל אביב): אצלנו, במוזיאון תל אביב, יש המון תערוכות עם איזשהו ניחוח פוליטי. וזה משהו שהרבה מאוד אוכלוסיות לא מסוגלות להתמודד איתו. אנחנו מתמודדים עם אוכלוסיות של גמלאים שמגיעים מכל אזור המרכז. איתם זה יותר קשה.
אני אישית לא התחברתי לאחת התערוכות אצלנו, אבל אף פעם לא חשפתי את זה בפני הקהל. הרגשתי שאם אני אחשוף את זה בפני הקהל אז הלכה לי כל ההדרכה. אם המדריך לא מתחבר למה שקשה לרוב האנשים לשאת, אז לא הייתי מחזיקה אותם לרגע. אמנות מושגית, נגיד, שמוצגת המון במוזיאון תל אביב – נורא נורא קשה לתקשר אותה לקהל. בפן הפוליטי, דוד ריב, למשל, היה מאוד קשה, במיוחד שזה היה בתקופה של מבצע צבאי באחד הקיצים. אנשים ממש כעסו. המשפט הזה "אנחנו לא נדבר על פוליטיקה, אנחנו מדברים אך ורק על האמנות, על הצורה, על הצבע, על הטכניקה", חזר על עצמו המון על ידי המדריכים. שוב, כדי לא לייצר איזשהו ויכוח פוליטי. הם נהגו לומר שהבאנו את האמן הזה לכאן בגלל שהוא זכה רפפורט לציור, הוא לא זכה בפרס נובל לשלום או בפרס עיתונאות על עמידתו לצד הגדר, כן? הוא נמצא כאן בגלל שהוא צייר. אז אנחנו נדבר על מה חשיבות הטכניקה והמבט שלו כאמן ולא על הדעות הפוליטיות שלו, שכולכם הבנתם בתור קבוצה, וזה לא המקום שלי לתקשר את זה לקהל. או למשל טרטקובר, שכרגע מוצג במוזיאון. סופר-דופר פוליטי, כן? קבוצות שנגיד זרמו איתי, קבוצות יותר קטנות, סביר להניח שהם הבינו מה הדעה הפוליטית שלי, אבל עם קבוצות גדולות יותר, אני יותר אדבר על הדעה הפוליטית שלו ועל היכולת הגרפית שלו שמשמשת כאיזושהי הבעה אמנותי. שוב, בקבוצות נורא נורא ספציפיות, בעיקר הגמלאים, בעיקר היו תגובות כמו: "למה? אתם כאלה שמאלנים". אז אתה מרגיש באמת כמדריך שאתה צריך איזשהו שריון, שאתה יוצא לאיזשהו קרב מידי פעם.

מרגיש באמת כמדריך שאתה צריך איזשהו שריון, שאתה יוצא לאיזשהו קרב מידי פעם.

דמאון שוסטרמן (מדריך, מוזיאון המדע): טוב, אז אני לא מקנא במדריכים ביצירות אמנות וארכיאולוגיה, ואני לא יודע איך אפשר להפריד את הפוליטי, למרות שאני מבין את הניסיון. בירושלים, גם המדע יכול להיות פוליטי. לדוגמה, בשבת מותר לדבר על אבולוציה. המוצגים שלנו לא יוצרים הרבה קונפליקט אצל המבקרים שלנו, בגלל אופי המוצגים והנושאים. אבל הם יכולים. למשל, לפני כמה שנים ערכנו תערוכה שנקראה "מעמקים" על חיים בשכבות התחתונות של האוקיינוסים, תערוכה ביולוגית. המוזיאון פחות מתעסק בביולוגיה מכל מיני סיבות, אבל זו תערוכה שבה נכנס העניין של אבולוציה. לפחות כאן ובארצות הברית זה הנושא הכי אולי פוליטי במוזיאוני מדע. אז איך אפשר לדבר על זה? ואם נגיד בא מדריך שלא מאמין באבולוציה, האם הוא יכול להדריך בתערוכה הזו?

גם המדע יכול להיות פוליטי.

בסופו של דבר, האוכלוסייה של המדריכים שלנו במוזיאון המדע היא יותר הומוגנית מאשר השולחן פה. לא היו ריבים בחדר מדריכים. אז היו מדריכים שהיה להם חשוב להגיד "אבולוציה" והיו מדריכים שידעו שהמושג עצמו הוא בעייתי. אני לא יודע אם יש למדריך דובר ערבית אפשרות להגיד מילה אחרת חוץ מ"פלסטין". אם אין מילה חלופית, אז מה הוא יכול לעשות?
אני חושב שהשאלה המרכזית היא מה המטרה. אם המטרה היא שרוצים שהקהל יבוא שוב, ובמוזיאון רוצים שקהל חרדי יבוא שוב, אז השאלה היא לאיזה מוצגים לוקחים אותו. אנחנו במוזיאון המדע מייצגים קהילה, את הקהילה המדעית, שבטח אין בה אחדות דעים, אבל אפשר להגיד שהקהילה המדעית לא מאמינה בפיות, לא מקבלת הומיאופתיה. לא יודע איזו קהילה אתם מייצגים במוזיאון לאמנות, אבל באיזשהו מקום המדע הוא יותר קל, כי בעולם המדעי יש היררכיה שאני חושב שרוב האנשים ישמחו יותר לקבל.

אלי ברודרמן (ראש אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): אני רוצה להעלות פה מושג שנוגע לגבולות של הפרשנות. זה חוזר למה שאמרתי קודם: הפרשנות ההגמונית. לא במקרה העליתי את זה. המושג שאני רוצה להעלות אותו הוא נדיבות. הנדיבות שאותה הגמוניה נותנת בפרשנות גם לצופים, גם למאזינים וגם לקבוצות השוליים. למשל, במוזיאון המדע קל מאוד לראות איפה המדע הוא לא נדיב, מאוד לא נדיב. הוא לא מקבל את כל הקבוצות שאתה ציינת, כי יש לו קריטריונים וקטגוריות מאוד נוקשות. אבל אצלנו, דווקא בקהילה שלנו, שאני לא יודע איך לקרוא לה – קהילה אמנותית? קהילה חזותית או תרבותית? – אי אפשר להימלט מהחלוקה הזו של הגמוניה ושוליים. החלק ההגמוני צריך לאמץ, כל עוד שהכוח בידיו, את העניין הזה של הנדיבות.

החלק ההגמוני צריך לאמץ, כל עוד שהכוח בידיו, את עניין הנדיבות.

שרה ריימן-שור (אוצרת תערוכות אינטראקטיביות, מוזיאון תל אביב): בעברי הייתי מדריכה וכבר הרבה שנים אני כבר לא מדריכה. אז אני בדרך כלל לא מתמודדת עם הדברים שנאמרים כאן. אבל אני כן מתמודדת עם השאלות שלי: מה אני כן יכולה להראות לקהל היעד שלי שמורכב מילדים והורים. עד כמה אני יכולה להראות דברים פוליטיים. לגבי מיניות, בוא נאמר שאני משתדלת לא להבליט את זה. אבל לגבי עניינים של פוליטיקה אני כן שואלת את עצמי הרבה פעמים שאלות.
אם אני רק מדריכה, פתאום אני מייצגת גם את האוצרת הראשית, את האוצרים ואת כולם. אז מה אני צריכה להגיד? את מי אני צריכה לייצג? אלו קונפליקטים שהמדריך כל הזמן חווה אותם. הוא רוצה להימנע מכל מיני דברים שהוא לא יודע למה לצפות מהקהל, אז הוא "בורח" לכיוון יותר פורמליסטי, כי הוא יודע שהוא יכול ליפול בעניינים הפוליטיים.

עד כמה אנחנו מאפשרים למדריכים שלנו להביע ביקורת אישית על האוצרות?

יעל רינג (רכזת תכניות, מוזיאון ארצות המקרא): הרבה פעמים יש את הדעה האישית של המדריך מול הבחירות האוצרותיות של המוזיאון. עד כמה אנחנו מאפשרים למדריכים שלנו להביע ביקורת אישית על האוצרות? הם יכולים אולי להביע ביקורת או דעה אישית על התמונה או המוצג: "סתם זרקו את זה כאן, סתם שמו את זה כאן". אבל האם אני מוכנה לקבל שמדריך יגיד דבר כזה במוזיאון שלי? שיביע דעה על, "אזלת היד" נקרא לזה, שלנו?

דבורה ברנשטיין (מדריכה, אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): מה שאני מתרגשת ממנו בכל פעם במוזיאון ישראל הוא שזה מוזיאון אנציקלופדי. זה אומר שכל אחד יכול לבחור לפתוח בדף שהוא רוצה. היצירה הכי מרכזית שפוגשת אותך במוזיאון היא של אולאפור אליאסון, בכניסה – "360 צבעים". אני תמיד אומרת: הנה, איזה יופי, המוזיאון שלנו פתוח ל-360 צבעים. כל אחד בוחר את הצבע שהוא רוצה. אתה לא תופס אנשים בגלל הידע, אתה תופס אנשים בגלל החוויה, וגם בגלל הפלפל הזה שהמדריך מוסיף. אז אם הפלפל שמגזר מסוים רוצה הוא הפלפל הזה, הם לא רוצים את הפלפל שלי. אז כן, אתה חייב לעשות את השפגאטים בשביל כל אחד. כי אחד אוהב אמנות בכחול ואחד אמנות שמדברת על בית המקדש השלישי. אז כן, המדריך צריך לדעת את כל הידע כדי שהוא יוכל להגיד, האמן עשה ככה וככה. אבל בשנייה שזה עבר למוזיאון, זו כבר הפרשנות שלנו.

אתה לא תופס אנשים בגלל הידע, אתה תופס אנשים בגלל החוויה, וגם בגלל הפלפל הזה שהמדריך מוסיף.

אלינור מלחי (מדריכה, אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): אני חושבת שהמילה פרשנות, כולנו קצת נתקענו איתה ונתפסנו נבוכים בה. אולי התפקיד של המדריך זה דווקא הנגשה? אני מסתכלת מי הקבוצה שעומדת לפניי ואומרת: "אוקיי, זה החפץ או המוצג האמנותי, איך אני מנגישה אותו לקהל ממולי?". לא סתם אנחנו שואלים: מי זו הקבוצה? בית ספר ממלכתי דתי? בית ספר חילוני? קיבוצניקים? חינוך ביתי? ומה אני עושה עם קבוצה שיש לי יהודים ונוצרים אמריקאיים שבאים במשלחת מלוס אנג'לס ואני מדריכה אותם על היכל הספר ועל דגם בית שני?
התפקיד שלנו בתור מדריכים להיות גמישים ולעשות הכול כדי שלמבקר שלנו תהיה חוויה שבה הוא רואה את עצמו באובייקט האמנותי. זה התפקיד שלנו: לגשר ולהנגיש את החפץ.

התפקיד שלנו בתור מדריכים להיות גמישים ולעשות הכול כדי שלמבקר שלנו תהיה חוויה שבה הוא רואה את עצמו באובייקט האמנותי. זה התפקיד שלנו: לגשר ולהנגיש את החפץ.

יפעה מבטח (מדריכה, אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): המטרה שלנו היא שהקהל יחזור. כדי שהם ירגישו פה בני בית ולא מקום גבוה שיושב שם במגדל השן, הם צריכים להרגיש שהם יכולים להתבטא ולומר את הפרשנות שלהם. אבל אם אני חוסמת את עצמי ולא אומרת מה אני ומי אני, אני בעצם לא נותנת אפשרות למודרכים שלי להתבטא. כן, זה עדין, כן זה מורכב, כן אני לא יכולה לבוא ולהגיד שאני חושבת שהאוצר הזה עשה בחירה גרועה בתערוכה הזו ושהמורה שלכם רצתה להגיע לפה אז אנחנו כאן. זה בסדר, אחרי שאפשרתי לכל המודרכים שלי להתבטא, לבוא ולהגיד: "אתם יודעים מה, גם לי יש בעיה עם היצירה הזו" או "זו דווקא היצירה האהובה עליי, למרות שאתם כולכם שנאתם אותה". כל עוד יודעים איך ליצור את המצב, את הסיטואציה החברתית שמאפשרת לכולנו להיות שם ולראות את הפרשנות שלהם לעניין. וכדי לעודד פרשנות, צריך לתת פרשנות.

כדי לעודד פרשנות, צריך לתת פרשנות.

יעל רינג (רכזת תכניות, מוזיאון ארצות המקרא): הוזכר כאן קודם המושג נדיבות, במיוחד כלפי קהלים, נקרא להם בשמם, הקהלים החרדיים. עצם היציאה למוסד הזה בכלל היא כבר פתיחת דלתות מבחינתם. אני לא צריכה ללכת וללמד אותם תורה חדשה. אנחנו עושים שפגאטים מטורפים ברמה של להסתיר מוצגים. למשל, בהנחיה נורא ברורה למדריכים שאתם פונים פה ימינה וחס וחלילה שלא תעזו לפנות שמאלה כי יש שם הדפס והוא קצת חשוף. אנחנו מדברים עם המדריכים שלנו המון על שפה שהיא מקרבת ולא שפה שמרחיקה. איך קוראים לאלוהים? ולפסלים? יש את האמת שלנו כמוזיאון, אבל יש לנו את המבקרים שלנו.
מילה שהייתה חסרה לי פה היא חזון. מה ההבנה שאיתה אנחנו רוצים שכל מבקר, מכל מקום ורקע, ייקח איתו כשהוא יוצא מהמוזיאון? זה גם מה שמאפשר לי את הגמישות, את השפגאטים ואת כל הג'אגלינג הזה שאנחנו עושים עם מבקרים. אם אנחנו מוזיאון שרוצה את כולם, אז זה גם דורש מאיתנו להיות פלורליסטיים ואוניברסליים ולבוא לאדם מאיפה שהוא מגיע. אז כן, בשבילי זה גם אומר להסתיר את הדעה שלי כמדריך ואולי דווקא לשמוע מהם את הסיפורים שלהם ולהתחבר מהמקום הזה.

לפעמים אי אפשר להתעלם מהפרשנות. לפעמים עצם ההתעלמות נחשבת כאמירה פוליטית.

פאדי עאסלה (רכז תוכן, מוזיאון אמנות האסלאם): פשוט רציתי לחזור אל הנקודה של פרשנויות. לפעמים אי אפשר להתעלם מהפרשנות. לפעמים עצם ההתעלמות נחשבת כאמירה פוליטית. למה אתה לא רוצה לדבר על זה? למה אתה מתעלם? למה אתה לא עונה? אז מה שכן, זה פשוט להעלות את כל הפרשנויות. אני תמיד מעלה את כולן.

בצלאל בדארנה (מדרך ארצי לאמנויות במגזר הבדואי, משרד החינוך): חשוב לי כנציג של מערכת חינוך שכל תלמיד שמגיע למוזיאון שיחווה חוויה טובה, שבאמת ירצה לחזור למה שנקרא "מוזיאון". המדריך צריך להיות איכשהו אובייקטיבי והוא צריך לגרום לחוויה. נכון שיש קונפליקט ויש מושגים רגישים, וכל מיני עניינים בין התרבויות שנמצאות בארץ, אבל אנחנו יכולים לדבר על כל תרבות כמו שאנחנו מדברים על התרבות היפנית, הסינית. אני יכול להציג את התרבות האסלאמית, התרבות היהודית, כל מיני, מבלי להיות חלק מהתרבות הזאת. לא להציג את עצמי. מה אכפת לתלמיד אם אני מוסלמי או נוצרי או יהודי? לא אכפת לו. מספיק שהוא ידע את השם שלי ומה התפקיד שלי. גם העניין של הפרשנות – אני לא חייב להגיד "אני חושב ככה", אני יכול להגיד, למשל, "יש דעה כזו, יש מחשבה כזו, יש מחשבה אחרת". לא להכתיב לו את הפרשנות שלי. לתת לו את החופש שייתן את החשיבה שלו. אם אין לי תשובה, אני יכול לשאול אותו "מה דעתך?" או "השאלה שלך חשובה, כדאי לבדוק למה זה קרה". אנחנו לא חייבים לתת תשובות לכל הדברים ולהמציא – לפעמים מדריך לא יודע את הכול.

מה אכפת לתלמיד אם אני מוסלמי או נוצרי או יהודי? אני לא חייב להגיד "אני חושב ככה", אני יכול להגיד, למשל, "יש דעה כזו, יש מחשבה כזו, יש מחשבה אחרת". לא להכתיב לו את הפרשנות שלי.

פלביה לבוב (אוצרת מחלקת הדרכות, אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל): היות שהנרטיב של המוזיאון מוכתב וברור, והוא מספיק שקוף והמדריכים מספיק רגישים לזה, כמנהלת מחלקת הדרכות אין לי שום הכוונה לאף אחד מהמדריכים. שירגישו את החופש המוחלט ביותר להיות הם בעצמם מול הקהל. אני מצידי סומכת עליהם במאה אחוז, וזו הבחירה שבחרתי.