אפריל 2017

הצעה לפעילות הקשורה לימי הזיכרון בבתי ספר תיכוניים

הצעה זו היא הזמנה לשיח עם תלמידי תיכון המבקשים "לחשוב מחוץ לקופסה", במטרה לברר מחדש את משמעות ימי הזיכרון או את מושג הזיכרון, תוך התבוננות ביצירות אמנות ישראליות עכשוויות בנושא זה ובאמצעות התנסות מעשית. פעילות זו נועדה לעורר חשיבה ואולי אף לעודד הצגה של אלטרנטיבות ורעיונות נוספים לעיסוק בימי הזיכרון במבט רענן וצעיר.

לברר מושגים
התלמידים מוזמנים לעיין בחוקי ימי הזיכרון של מדינת ישראל, לדון בדרך שבה אנו מציינים אותם ולחשוב על האופנים שבהם אנו מתווים וזוכרים את ההיסטוריה. לשם כך ניתן להיעזר במאמרים של היסטוריונים וסוציולוגים ולבחון כיצד הם מגדירים את המושגים מיתוס, זיכרון והיסטוריה.

מהו זיכרון? כמושג פסיכולוגי וסוציולוגי רחב ביותר הוא כולל היבטים רבים כגון זיכרון חושי, זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח ארוך, יכולת קוגניטיבית ועוד. בדיון עם התלמידים יש להבחין בין זיכרון אישי לבין זיכרון קולקטיבי – מושג שטבע הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס (Maurice Halbwacs) בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הזיכרון הקולקטיבי מורכב מרצף אירועים מכוננים מהעבר של קבוצת אנשים ומעצב את הזהות והתודעה של היחיד בתוך החברה. כדאי להעלות את השאלות שהאלבווקס מתייחס אליהן: בידי מי נתונה ההחלטה אלו אירועים ייחרתו בזיכרון הלאומי? מה מניע את מקבלי ההחלטות הללו?

בידי מי נתונה ההחלטה אלו אירועים ייחרתו בזיכרון הלאומי? מה מניע את מקבלי ההחלטות הללו?

יש לעורר את דעתם של התלמידים להבדל שבין הנכחת הזיכרון מתוך אינטרסים לאומיים לבין קיומו של זיכרון שנכתב מתוך גישה ביקורתית. אירועים שנחשבים מכוננים נכנסים לקאנון ונכללים בסיפורה של ההיסטוריה, גם אם לא אירעו בדיוק כפי שהם מוצגים, וכך הופכים לחלק מזהותו של הפרט בחברה. ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה (Pierre Nora) דן בהבדל שבין הדרך שבה אנו זוכרים את ההיסטוריה לבין האופן שבו היא קרתה. הוא מעלה את הבעייתיות בשחזור אובייקטיבי של ההיסטוריה ומדגיש את המניפולציות ההופכות אותה למושג משתנה. רבים המקרים שבהם מאורעות משמעותיים אינם זוכים להיחשב כזיכרון היסטורי, ולעומתם מאורעות מרכזיים אך פחות חשובים זוכים להיזכר עד היום. נורה משתמש במושג "מחוזות זיכרון", בהתייחסו למרחבים ספציפיים או לאירועים בזמן – כמו ימי זיכרון, טקסים, סרטים, אנדרטות, חפצים ועוד – שנועדו להזכיר לציבור את אירועי העבר ולתת להם משמעות.

לערער ולשאול שאלות
לעתים כדי לגרות את התלמידים "לחשוב מחדש" לא צריך לחשוש מהצגת דעות קיצוניות. כך, למשל, ניתן לציין את המאמר "בזכות השכחה", שבו הציע הפרופסור להיסטוריה יהודה אלקנה "לשכוח את השואה!" (יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", הארץ, 13 באוקטובר 2012). זוהי אמירה מטלטלת ונועזת, הטוענת שעל מובילי הדרך והחינוך בארץ להימנע מלעשות שימוש בשואה ובמאורעות העבר כהסבר לתחושת הזהות היהודית כקרבן, וכי יש להעדיף ולהפנות את המבט לעתיד. אלקנה טען כי תפיסת השואה בעיני הישראלים משפיעה לרעה על ההתנהלות מול הפלסטינים. לעומתו, פרופ' אלחנן יקירה נחרד מגישה זו והתריע על הסכנה בהכחשת השואה.
בכנס אקדמי שהתקיים ביולי 2013, במסגרת הקונגרס העולמי למדעי היהדות, הובעה דעה לא פחות חתרנית, הקוראת אף היא לשכוח ולא לזכור. המרצים לתקשורת ד"ר אייל זנדברג, ד"ר אורן מאיירס וד"ר מוטי נייגר העלו ממצאים מתוך מחקר מקיף, שנתמך על ידי הקרן הלאומית למדע. המחקר בחן את האופן שבו כלי התקשורת הישראליים המרכזיים ייצגו ועיצבו את הזיכרון הציבורי ביום השואה מהעשורים הראשונים לקיום המדינה ועד ימינו. כך נאמר שם:

איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה.
(אייל זנדברג, אורן מאיירס ומוטי נייגר, "מעצבי העצב", אתר העין השלישית, 31 ביולי 2013)

לדברי מרצים אלו העיסוק בשואה לא רק שאינו מועיל אלא אף מזיק לעיצוב נפשו של המתבגר וזורע בנפשו שנאה, שעלולות להיות לה השלכות פוליטיות ומוסריות שליליות על עתיד החברה.
גם אם דעות אלה קיצוניות, הן יטרפו מחדש את הקלפים ויזמנו לתלמידים חשיבה מחודשת וגיבוש דעה אישית, לאחר שייחשפו לתפיסות שונות משני הקטבים.

להתבונן ביצירות אמנות
האמנות שנוצרה בעשורים שחלפו מאז קום המדינה משקפת תמורות ומהלכים בתפיסת הזיכרון הקולקטיבי ביחס לשואה ולמלחמות ישראל. האמנים היום, דור שלישי ורביעי לשואה, אינם בהכרח מאדירים ומעצימים את זיכרון השואה בדרך המוכרת בתרבות הישראלית; נהפוך הוא – הם מפרקים את תבנית הזיכרון הלאומי המקובל ומבקשים לעורר שיח בדבר הדרך שבה מתווים זיכרון ויוצרים מיתוסים. עיסוקם במיתוסים המקודשים בחברה מתבסס על מבט ביקורתי, פרובוקטיבי ולעתים חתרני. כל אלה יכולים להוות כר פורה לדיון עם התלמידים. מבט השוואתי על יצירות אמנות משנות ה-40 של המאה ה-20 ועד ימינו ישפוך אור על תמורות בתפיסת הזיכרון הקולקטיבי ביחס לשואה ולמלחמות ישראל.

ברישום מראשית שנות ה-50 נפתלי בזם מתאר פועל חסון אוחז במכוש, כביטוי לעברי החדש שאינו מובל כצאן לטבח, אף כי על זרועו השרירית מוטבע מספר. סוג זה של עיצוב הגיבור משקף את הלך הרוח האידאולוגי שאפיין את המעבר משואה לתקומה. זהו תיאור טיפוסי של גיבורי התרבות הישראליים בשנות ה-50, בעיקר בתנועת הקיבוצים.

מימין: ורדי כהנא, "שלוש אחיות", תצלום, 1992, מוזיאון תל אביב לאמנות; נפתלי בזם, "פועל עברי ניצול אושוויץ", פחם על נייר, ראשית שנות ה-50, אוסף האמן.

האם היום יש מקום לתאר את הגיבורים עם המספר החקוק על היד, כעדות לעבר החשוך, לצד ייצוג של גאולה והתחלה חדשה? בתצלום של ורדי כהנא, "שלוש אחיות" (1992), מתועדות אמה של האמנית ושתי אחיותיה. על זרועותיהן צרובים מספרים עוקבים, המעידים על כך שהן עמדו זו אחר זו בתור לקעקוע באושוויץ. התצלום נראה במבט ראשון כדיוקן קבוצתי שגרתי, ורק במבט מעמיק יותר ניתן להבחין בשלושת המספרים. סוד ההצלחה של האמנית הוא בכך שהיא לוקחת "רגע קטן", לכאורה שגרתי, של דיוקן משפחתי ושוזרת לתוכו רמז קטן המטלטל את הצופה כשהוא מבחין בו.

במאגר הדימויים הקולקטיבי של החברה הישראלית קיימים כמה דימויי מפתח שצפים ועולים בהתייחס למושג "ימי זיכרון", דוגמת הטלאי צהוב. דימוי זה מופיע ביצירות של אמנים ניצולי שואה וכן של אמנים בני הדור השני והדור השלישי, לצד כאלו שהם או בני משפחותיהם לא חוו את השואה. בהקשר זה ניתן לציין אמנים המשתייכים לדורות שונים: שמואל בק, משה גרשוני, חיים מאור, ארז ישראלי, זויה צ'רקסקי ואחרים.

התבוננות השוואתית ביצירות שבהן מופיע הטלאי הצהוב מחדדת את הייחודיות של כל יצירה בהקשר ההיסטורי שבה היא נוצרה. האמן פליקס נוסבאום (1944-1904) חווה את השואה ונשלח למחנות ההשמדה אשוויץ ב-1944. נוסבאום, שחי במסתור בבריסל, לא ענד טלאי צהוב. בדיוקן העצמי האחרון שצייר הרגיש צורך לתאר את עצמו כיהודי אוחז בדרכונו, לאחר שמחק את הלאום "גרמני" וחש גאווה בהיותו יהודי.

מימין: ארז ישראלי, "Jewish Lesson", פרט מעבודת וידיאו, 2003, גלריה גבעון בתל אביב; פליקס נוסבאום, "דיוקן עצמי עם דרכון", שמן על בד, 1943, בית פליקס נוסבאום, גרמניה.

מעניין לבקש מן מהתלמידים להשוות את ציורו של נוסבאום לעבודת וידיאו של ארז ישראלי – אמן שאינו בן לניצולי שואה ושלא חווה שכול במעגל הקרוב, אך חש צורך לעסוק בנושאים אלו כחלק מזהותו הישראלית. בעבודת הווידיאו "Jewish Lesson", שהוצגה במסך מפוצל, מתואר תהליך הכנה של טלאי צהוב על ידי האמן, כשיעור מלאכה בסגנון תכניות השידור הראשונות של הטלוויזיה הישראלית שהעבירה בתיה עוזיאל. בחלק השמאלי נראה תיאור מצמרר של תפירת טלאי צהוב על עור החזה החשוף של האמן. ברקע, כדיסוננס מפתיע, נשמעת "מוזיקת מעליות" קלילה. לנוכח פעולתו הפרובוקטיבית של ישראלי, כמטאפורה לצריבת הזיכרון באופן בלתי מחיק, מתעוררת השאלה: האם האמן מבקש לחזק את הפאתוס של מושג הזיכרון הלאומי או שמא חותר תחתיו?

העיסוק בסמלי זיכרון לאומיים חוזר בעבודותיו של ישראלי גם בהתייחסו לזרי האבל הממסדיים, העגולים, שעשויים על פי תקן קבוע. ישראלי יצר שבעה זרי בטון התלויים על הקיר של מתחם "יד לבנים" בתחומי המוזיאון לאמנות בהרצליה. הוא הקפיא בבטון קשיח את הפרח השברירי רגע לפני קמילתו, כמטאפורה לחייל הצעיר שנפל בטרם עת. הבחירה לתאר זר אבלות מחומר ישראלי מובהק – בטון המזכיר מקלטים וביצורים – מנכיחה את מות החיילים כחלק בלתי נמנע מההוויה הישראלית. ב-2004 ישראלי עבר לעסוק בחרוזי זכוכית צבעוניים, חומר שביר ועדין, ליצירת פרחי אבלות, כאשר השימוש בצבע האדום מזכיר את צבע הדם. הצבע האדום בולט בעבודת הווידאו "ללא כותרת", מ-2004, שבה ישראלי מגלם חייל מת שעליו תפור זר אבלות, ולאחר מכן תולש את הפרחים מגופו וסימני תפירה נותרים עליו כפצעי ירי. עיסוקו של ישראלי בזרי אבלות, במגוון חומרים ובאופן מצמרר, שופך אור על ריטואל הזיכרון של החברה הישראלית.
באמנות הישראלית העכשווית מיתוס העברי החדש, השרירי, ה"גדול מהחיים" מפנה את מקומו לגיבור מסוג אחר לגמרי. האמנים מבקשים דווקא פעמים רבות לתאר את דמות ה"אנטי-גיבור". לעתים הם משתמשים בגופם כמצע ליצירה כדי לבטא את האמירה האישית והפרשנות שלהם בהתייחסם לזיכרון השואה.

מימין: ארז ישראלי, "ללא כותרת", וידיאו 38 דקות, 2004, מוזיאון תל אביב לאמנות; ארז ישראלי, "ללא כותרת", יציקת בטון, 2001, מוזיאון הרצליה לאמנות; ארז ישראלי, "המדונה של הפרחים", חרוזי זכוכית, 2004, מוזיאון חיפה לאמנות.

כדוגמה לכך ניתן לציין את חיים מאור, אשר הציג בגלריה כברי את התערוכה "מסומנים 2002-1975" (2003), שבה עסק בסימון הקרבן היהודי בשואה ובדימויי הקרבן העכשוויים בעידן הטרור המתמשך. באמצעות מילים, סמלים וסימנים על גופם של נשים וגברים – בקעקוע, חריטה, ציור והקרנה – הציג מאור מצבים של תקיפה, עינוי, פחד, אגרסיה ובושה, ששידרו אימה ופגיעות. חשוב לציין כי מאור הוא בן לניצולי שואה וכי אביו היה באושוויץ. עיסוקו בנושא זה טעון רגשית. בעבודות רבות שיצר מופיע כדימוי מרכזי המספר על זרועו של אביו. הסדרה "צלליות אושוויץ ובירקנאו" כוללת תצלומי גב של האמן עצמו – בהחלט לא גב שרירי לפי התבנית של הגיבור הקלאסי – ועליהם מוקרנים שרטוטים של מחנות ההשמדה, הנראים כאילו מקועקעים על עורו החשוף של האמן.

מימין: חיים מאור, "מפת אושוויץ", תצלום, 2001; חיים מאור, "צללית בירקנאו", תצלום, 2001.

מתוך עבודות אלו עולות שאלות רלוונטיות גם ליצירותיהם של התלמידים: מהו החומר הראוי לתאר שכול? איזה מדיום יבטא צער? כיצד כל אלה יכולים להצטרף להמחשת מושג הזיכרון הקולקטיבי של הישראליות? כיצד יבחר האמן לבטא אמירה אישית בהקשר למושג הזיכרון?

ליצור
לפניכם הצעה ליצירה בנושא "זיכרון ושכחה" לבני נוער (חטיבה ותיכון), על פי עיקרון של עבודה בשכבות. השימוש בשכבות של חומרים שונים, זה על גבי זה, יכול לסמל את שכבות הזיכרון והשכחה. בסדנה ייבחר דימוי מרכזי המייצג זיכרון – אישי או קולקטיבי – שיהווה בסיס לביטוי אמנותי באמצעות שימוש בחומרים מגוונים ובטכניקות שונות.
מומלץ להשתמש ביצירות אמנות כמקור השראה. בסוף כל שלב, שיתואר להלן, מצוינת רשימה מומלצת של אמנים רלוונטיים נוסף על אלו שהוזכרו במאמר.

1. בחירת דימוי המייצג את הזיכרון הציבורי
•    טלאי צהוב / גדר תיל / להבה / מספר על זרוע / פרח / קבר / המילה: י ז כ ו ר.
•    צילום מכונן: למשל, הצנחנים בכותל או הנער מגטו ורשה.
•    צילום / ציור של דמות שאיננה עוד.
•    צילום / ציור של מקום משמעותי.
•    צילום / ציור / רדי מייד של חפץ משמעותי.
•    טקסט רלוונטי (שיר, מאמר, פתגם, ביטוי, מילה).
אמנים לדוגמה: פליקס נוסבאום, משה גרשוני, יגאל תומרקין, ארז ישראלי, חיים מאור וורדי כהנא.

2. בחירת חומרים שונים, שיכולים לשמש כשכבות מצטברות ו/או כבסיס שעליו יופיע הדימוי כבסיס להתערבות (כמצע)
השימוש בחומרים טעונים במשמעויות מוסיף לעיסוק בזיכרון ולהתמודדות עמו – האם החומר קשור באופן מסורתי לסמלי זיכרון? האם הוא מנטרל או נוגד את הזיכרון, כלומר מעודד שכחה או מערער על מעמד הזיכרון? באלו אופנים חומר זה קשור לתרבות, לחברה או לזהות?
•    קרטון ביצוע
•    דיקט או משטח עץ
•    אריח מאבן
•    בטון
•    הגוף
•    נייר פרגמנט, שקף
•    חרוזים
•    שעווה
•    דבק
•    הקרנה של שקופית או וידיאו
אמנים לדוגמה: הדיקט כמצע – יאיר גרבוז ורפי לביא; הגוף כמצע – ארז ישראלי, חיים מאור; בטון כמצע – ארז ישראלי. אמנים נוספים: יהושע נוישטיין, מירב סודאי, משה גרשוני, מיכל רובנר.

3. בחירת טכניקה / טיפול ליצירת אפקט של זיכרון ו/או שכחה
•    מחיקה של חלק מהדימוי או של שכבות מסוימות; יצירת דימוי חדש באמצעות מחיקה (מתאים בייחוד לעבודת רישום).
•    תלישה של חלק מהשכבות או של חלק מהדימוי, למשל שכבות מסקנטייפ (מתאים לעבודת קולאז').
•    הוספה של דימויים נוספים, של שכבות המסתירות את הדימוי או מוסיפות לו הקשר חדש (מתאים לעבודת קולאז').
אמנים לדוגמה: מיכל נאמן, יהושוע  נוישטיין, בוקי שוורץ.
•    גירוד של חלק מהשכבות וחשיפת המשטח התחתון (מתאים לעבודת צבע או פלסטלינה).
אמנים לדוגמה: משה קופפרמן, יגאל תומרקין, אריה ארוך, לארי אברמסון.
•    הקרנה של דימוי או מספר דימויים (מתאים לעבודת וידיאו).
אמנים לדוגמה: יעל ברתנא, מיכל רובנר, בועז ארד, דב אברסמון.
•    בידוד או הגדלה של פרט. לבחור צילום מכונן הקשור לאירוע ולאחר מכן לבודד / להגדיל / להדגיש / לצבוע באופן שיאיר את הפרט הנבחר מחדש או יציג אותו בהקשר אחר.
אמנים לדוגמה: דוד ריב, דוד טרטקובר, עדי נס, ניר הוד.

מימין: פרנץ קונדר, "הילד היהודי מגטו ורשה", תצלום, 1943; ניר הוד, "אמא", שמן על בד, 2012, גלריית פול קסמין, צ'לסי, ניו יורק.

אנשי חינוך יכולים לתרום רבות לעיסוק משמעותי ומעורר מחשבה במושג הזיכרון באמצעות שימוש בדימויים בעלי כוח ואמירה. הנושא רגיש, שכן בכל כיתה סביר להניח שיש תלמידים שחוו שכול. מורים לאמנות יכולים לעודד יצירה אישית ברגישות הנדרשת. מורים ומחנכים יכולים לבחור בסדנאות יצירה העוסקות יותר בחוויה הציבורית ופחות בחוויה האישית ולהיעזר ביצירות אמנות, בשירים ובמאמרים הקשורים לנושא בריחוק מסוים, וכך לאפשר לתלמידים לבחור את מידת החשיפה לחוויותיהם האישיות.
משימות בעלות אופי ציבורי לדוגמה: עיצוב כרזה, עיצוב בול, יצירת לוגו ליום הזיכרון, יצירת סמל או  יצירת תשדיר/סרטון קצרצר בטלפון חכם.