ינואר 2017

הרעיון של הצגת הסופרמרקט כתחליף למקדש או לכנסייה הוצג כבר בשנות ה-60 בעבודות של אמן הפופ-ארט אנדי וורהול. ההקבלה בין דת לבין תרבות ההמונים הייתה המשך ישיר לפעולות הדאדאיסטיות, שביקשו עוד קודם לכן לטשטש את הגבולות בין גבוה לנמוך, בין האמנות והחיים. הסופרמרקטים התפתחו עם השנים לקניונים ולמתחמים מסחריים ענקים, שהפכו לסוג של מרכזים קהילתיים ומרחבים מלאי גירויים חזותיים. מבט חטוף בכל קניון ממוצע מעלה על הדעת ארכיטקטורה של מקדש או כנסייה, פסאדות מפוארות על עמודים יווניים וגמלונים, או חצאי כיפות מפוארות דמויות אפסיס, לשם מתנקזים כל המעברים. את האיקונות מחליפים תצלומים של סלבריטאים, ואילו תשמישי הקדושה מוחלפים במוצרי הצריכה. ההמונים סוגדים ל"אלים" החדשים: כוכבים וידוענים המייצגים מותג זה או אחר. הערכים הנלווים לכל אלו קשורים לעולם הקפיטליסטי של תרבות הצריכה.

מה נוכל לעשות כדי לעורר ולסקרן את בני הנוער לחקור ולשים לב להקשרים התרבותיים ולהשלכות החברתיות של מהלכים אלה? כיצד נחדד את ההבחנה בין מרחב מסחרי לבין מרחב מוזיאלי? קיימים קווים משותפים רבים בין חוויית השיטוט בין מדפי הסופרמרקט הצבעוניים, המכילים אריזות יפות המהלכות קסם, לבין חוויית הסיור במוזיאונים. אנשי חינוך יכולים לעשות שימוש מושׂכל בשני מרחבים אלה כמרחבי התבוננות, חקר וגילוי, שקיימים ביניהם יחסי גומלין.
הרשימות הבאות כוללות הצעות לתרגילים – חלקן מול יצירות אמנות העוסקות בנושא, וחלקן קשורות לשיטוט פיזי במרחבים הללו. המטרה היא להבחין בקווי הדמיון בין הסופרמרקט והמוזיאון ולעורר חשיבה על היתרונות והחסרונות בטשטוש הגבולות בין עולם המסחר והעיצוב לבין עולם האמנות.

מורים לאמנות יוכלו לגרות את תלמידיהם לחדד את ההבחנה בין התחומים, לעמוד על ההפריה ההדדית ביניהם ולשאול מתי זוהי אמנות ומתי לא (מובן שאין תשובה נחרצת…). מחנכים יוכלו להשתמש בהפעלות במטרה לעורר מודעות בקרב תלמידיהם למניפולציות החזותיות שעושים בעלי אינטרס מסחרי, כמו גם לעמוד על כוחה של האמנות לא רק לקחת אותנו לעולם של הגיגים ותובנות על העולם ועל עצמנו אלא גם כדי למכור.

להתבונן משימות במרחב הקניון / הסופרמרקט:
– צלמו מרכיבים אדריכליים של הקניון הדומים לאלה של מקדש יווני.
– צלמו מרכיבים אדריכליים של הקניון הדומים לאלה של כנסייה.

מימין: קניון מלחה, ירושלים; למעלה משמאל: מקדש הפייסטוס (Temple of Hephaestus), אתונה, יוון, המאה ה-5 לפנה"ס; למטה משמאל: קתדרלת צ'סטר (Chester Cathedral), אנגליה, המאה ה-16.

– צלמו את "גיבורי" הקניון כפי שהם נראים ממרכז המבנה ובתוכו.
– השוו בין גיבורי תרבות עכשוויים הנראים בפרסומות לבין פסלים קלאסיים פגאניים או איקונות.
– השוו בין דרכי תצוגה בסופרמרקט לבין דרכי תצוגה בתערוכה מוזיאלית.
– בחרו מוצר צריכה ונתחו אותו במונחים של אמנות: קו, צורה, צבע, קומפוזיציה, אור וצל וכד'.
– התבוננו במדפי תצוגה של חנות בגדים, למשל. הבינו את השיקולים העיצוביים של סידור הבגדים וחשבו:
מהם המניעים האסתטיים? במה הם דומים לתצוגה מוזיאלית ובמה הם שונים מהם? מה הופך ציור של תצוגת בגדים לאמנות, למשל בציור של אביגדור אריכא? של מונדריאן? (חשבו על אמנים נוספים להשוואה).

מימין: צילום מדפי תצוגה בחנות בגדים; אביגדור אריכא, "מגבות וסדינים", שמן על בד, 1990; פיט מונדריאן, "קומפוזיציה בשחור, אדום, אפור, צהוב וכחול", שמן על בד, 1921.

לשאול ולהרהר
– מה ההבדל בין שיטוט במוזיאון לבין שיטוט בסופרמרקט?

צילום של אנדי וורהול במהלך קניות של מרקי קמבל בסופרמרקט באמריקה, שנות ה-60.

– מתי בקבוק קוקה קולה עולה מספר שקלים ומתי מיליונים?
– מתי בקבוק קוקה קולה הוא מוצר צריכה? מתי הוא חפץ מעוצב? מתי יצירת אמנות?

מימין: אנדי וורהול, "קוקה קולה", שנות ה-60; ז'אנג הונגטו, "קוקה קולה (אריזת שישייה)", פורצלן, 2002; איי ווייוויי, "כד ניאוליתי עם לוגו קוקה קולה", צבע על כד ניאוליתי (5,000-3,000 לפנה"ס), 2010.

– מהו המכנה המשותף בין הפסל של עגלת הקניות לבין איקונה ביזנטית?

מימין: Meister von Torcello, אפסיס הבזיליקה בצ'פלו, ונציה, המאה ה-12; סילבי פלורי, "Easy. Breezy. Beautiful", עגלת קניות מצופה זהב, 2000.

– תנו חמש עצות למעצב קניון: מה עליו לעשות כדי ליצור רושם של מרחב מוזיאלי? השתמשו במונחים מתחום המוזיאולוגיה (למשל, גובה תלייה, צבע המדף, הקיר והרצפה, תאורה).

ליצור ולעשות
– ערכו תצפיות על הולכים ושבים במרחב מוזיאלי ובמרכז מסחרי. מה משותף להם?
– רשמו פינה במוזיאון ופינה במרכול, בדגש על דרכי התצוגה. חשבו מה היו השיקולים.
– עצבו חלון ראווה למרחב הכיתתי שישווק רעיון באסטרטגיות תצוגה שלמדתם בסיור בקניון.
– עצבו הזמנה לתערוכה הנקראת "בין גבוה לנמוך – המוזיאון כסופרמרקט".
– חשבו על פתגם, מטבע לשון או שיר המבטא רעיון הלקוח משני העולמות – החיים והאמנות – ועצבו כרזה שתעביר מסר בעניין.

ברברה קרוגר, "ללא כותרת (אני קונה משמע אני קיים)", הדפס רשת על ויניל, 1987.

כתיבת תגובה