אפריל 2017: התפרקות הזיכרון

הלן אילון (Helene Aylon, נ. 1931) היא האמנית הבולטת ביותר בארה"ב שעוסקת בביקורת פמיניסטית על העולם היהודי. אילון גדלה כהלן גרינפילד (Greenfield) בבית אורתודוקסי בשכונת בורו-פארק (Borough Park) בברוקלין, המרכז היהודי האורתודוקסי הגדול בניו יורק. כמו אמניות פמיניסטיות רבות, אילון פיתחה את הקריירה האמנותית שלה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 כאקטיביזם חברתי ופוליטי (Socially Engaged Art) דרך עשייה שאינה תלויה רק בחללים ובמוסדות אמנות. עם זאת, עבודתה כללה גם שיתופי פעולה עם גלריות, ובעיקר עם הגלריסטית בטי פרסונס (Betty Parsons), שעסקה רבות בקידום אמנות נשים ואמנות פמיניסטית באותה תקופה.

עבודותיה המוקדמות של אילון משנות ה-70 וה-80, שעסקו בגוף ובאקו-פמיניזם, הוצגו במוזיאונים חשובים בארה"ב ונכללו באוספיהן. מאז סוף שנות ה-80 ועד היום אילון עוסקת בביקורת פמיניסטית רדיקלית על העולם היהודי. עבודותיה הבולטות ביותר בתחום נוצרו כסדרה של מיצבים תחת הכותרת: "פרויקט האלוהים: תשע בתים ללא נשים" ("The G-D Project: Nine Houses Without Women"). חוקר האמנות היהודית האמריקנית מת'יו ביגל (Matthew Baigell) הגדיר אותן כאחת מקבוצות העבודות הרדיקליות ביותר שנוצרו אי פעם בהקשר היהודי.

הלן אילון, "המחברות שלי", מיצב, 1998 / 2012.

"המחברות שלי" הוא מיצב של 54 מחברות ריקות המוצגות על הקיר, בליווי טקסט רשום בגיר על לוח בית ספר. היצירה נוצרה בשנת 1998 והוצגה בארה"ב בכמה מוזיאונים. בשנת 2012 יצרה אילון גרסה חדשה של העבודה לרגל התערוכה "מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית", שהוצגה במשכן לאמנות עין חרוד. בגרסה זו השתמשה אילון במחברות "שורה" ישראליות. הטקסט, הכתוב בגיר על הלוח, מספר סיפור של הדרה ואי-נראּות. אילון מדמיינת תורה אבודה, כזו שמעולם לא נכתבה ואף לא הועברה אלינו מאימהותינו. על הלוח כותבת אילון בין השאר: "אני מעלעלת ב-54 המחברות שמילאתי במהלך שיעורי החומש […], אך בשיעור אחר שיעור מבין אלה שלימדוני על 54 מפרשיות החומש, אינני מצליחה למצוא ולּו אזכור אחד של אישה שאליה יכולתי להתייחס במחברותיי, שום סיפור על איזו אישה נעלה, ואולי ברכה או תפילה מפי אישה שאוכל לשנן."

חוקרת התרבות החזותית אירית רוגוף הדגישה בהקשר של תצוגות שואה את החשיבות שבהנכחת ההיעדר כפרקטיקה אוצרותית. בעקבותיה הציעה חוקרת האמנות השוודית יסיקה שהולם סקרובה (Jessica Sjöholm Skrubbe) לעשות שימוש ברעיון זה כפרקטיקה אוצרותית פמיניסטית. בניגוד לניסיונות למלא את השורות ביצירות של אמניות שהודרו מעולם האמנות בעבר, היא מציעה דווקא להנכיח את היעדרן. באותו אופן אילון מקוננת על "כל המורשת הזאת [=של נשים] שמעולם לא מצאה את דרכה אל לוח הכיתה כדי שאוכל להעתיקה למחברותיי" ומתריסה כנגד מנגנוני דיכוי, הדרה ומחיקה. העבודה של אילון אמנם מנחיכה את ההיעדר, אך גם נוסקת מעבר לכך. היא קוראת ל"גילוי" כל אותן תורות של נשים שהודרו מהשיח הפטריארכלי ומזמינה כתיבה של נרטיבים "נשיים" חדשים.

הלן אילון, "המחברות שלי", מיצב, 1998 / 2012.

אילון כותבת על לוח הכיתה בעבודה: "אני מטלטלת את ראשי מצד לצד, נוברת בכל פינת דף; הראש ריק, הדפים ריקים; ואומר: ויהי לבן!". בכך היא אמנם מנכיחה את ההיעדר, אך לא פחות מכך מתכתבת עם דרישתן של הוגות פמיניסטיות, כמו הלן סיקסו (Hélène Cixous), לכתיבה "נשית" חדשה – כתיבה ב"דיו לבנה" היוצרת, לדבריה, שפה המתארת וחוקרת נושאים של נשים. באופן זה האמנית מציעה גם אפשרות של תיקון, מעבר לביקורת ולהנכחת ההיעדר, ברוח השיח התיאולוגי-הביקורתי שעליו היא נסמכת.

***
דוד שפרבר הוא מבקר, אוצר וחוקר אמנות. מחקריו עוסקים באמנות יהודית עכשווית, באמנות ישראלית ובאמנות פמיניסטית.