"אנחנו פה לעזור לאדם שרוצה להיות אמן. זה לא בית ספר, זו חממה לאמנות." יעקב דורצ'ין מספר על חשיבות התשוקה, סכנת הבורות ושכיחותה של הציניות בעולם האמנות מתוך ניסיונו כאמן וכמי שעוסק בחינוך לאמנות.

למה השם "בסיס"? הכנסתם טלטלה בחוגי תואר שני לאמנות, ובהקשר זה נשאלת השאלה: למה ליצור מקום לימודי שלא ברור שהוא יחדש משהו ושנתפס כחממה מודרניסטית שעובדת על תפיסות אמנותיות שעברו מהעולם? אצלכם, למשל, האמן עובד לבד בסטודיו, כאשר כיום האמנות עוברת טלטלה ושינוי ופונה לקהילה ולקהילות שיתוף.
אין הצדקה לעוד בית ספר לאמנות אלא אם הוא מציע משהו אחר. פרופיל הסטודנט שמגיע אלינו שונה. כאן, ב"בסיס", לא לומדים לתואר, ולכן יכולים להגיע סטודנטים שיש להם בעיות בלמידה וכאלה שזיהו את הפוטנציאל שיש לנו מה להציע. מגוון הנרשמים גדול וכל סטודנט פוטנציאלי עובר סדרה של ראיונות, כאשר המטרה היא לא לייצר תואר אלא למצוא תשוקה. אני לא יכול לייצר לסטודנטים תשוקה, אך אם הם באים עם תשוקה לכאן זו כבר התחלה מחייבת. הסטודנט שלנו מקבל מלגת מחייה מלאה, ולכן אמור לעבוד קשה, כלומר להיות נוכח בכל הדברים שמתרחשים במקום הזה. הוא צריך לנצל את המורים כמה שיותר, להביא אותם לסטודיו שלו, לשוטט בסטודיואים אחרים, לקיים דיונים ולהיות חלק מדיונים. אני יושב פה עם דלת פתוחה. יאיר גרבוז נמצא פה, יש לו סטודיו והוא יושב עם סטודנטים ומלמד בעקיפין דרך שיחות שמתרחשות איתו. יש כאן סטודיו למיקי קרצמן ולצביקה קנטור. סטודנט יכול להיכנס לסטודיו של אמן שעובד פה ולקרוא לו לבוא אליו, וגם האמן יכול להיכנס אל הסטודנט. העסק כאן עובד כמו כוורת. בנוסף לכל זה יש כאן מחלקה חזקה לצילום, שכוללת מעבדה רטובה ומעבדה דיגיטלית. היא מובלת על ידי מיקי קרצמן ושרון יערי, שני קצוות בתפיסת האמנות. הסטודנטים לומדים על עץ, לומדים מתכת, לומדים אבן, לומדים איך לעבוד עם מודלים של שעווה ליציקות. הם יכולים לדון בכל מה שקשור לטכניקות ולדילמות שלהם עם מורה שהגישה שלו הפוכה. ובקצה המהלך מחכה להם רות לורנד עם שיעורים באסתטיקה.

"כל סטודנט פוטנציאלי עובר סדרה של ראיונות, כאשר המטרה היא לא לייצר תואר אלא למצוא תשוקה."

יש כאן אנשים בעלי עמדות מנוגדות ותפיסות אמנותיות שונות זו מזו, אך בית הספר הוא העניין המשותף שלהם. זה הכוח של המקום. לא נייצר כאן "ראה וקדש" כזה ואחר. לכן מאיר ויזלטיר יכול לשבת וללמד בשיעור את ההבדל בין סימבוליזם לנטורליזם בשירה עם דוגמאות מאמנות, ואחר כך הסטודנטים עוברים לשיעור של מישורי וממשיכים לדבר על זה, ומשם ממשיכים למישהו אחר. כשאנו מזהים חוסר אצל סטודנט, אנחנו מחזירים אותו לקורסים של שנים קודמות. המבנה גמיש, ואנו מגיבים על צרכים שאנו מזהים אצל סטודנט מסוים. זה הקונספט של המקום, בניגוד למכללה, ששם זה ליניארי. כאן יש חיתוכים, כי המרכז של "בסיס" הוא הסטודנט. לא באיזה אופן הוא עשה כך וכך ויקבל על זה ציון. העניין הוא להוציא מפה אדם עם כישורים שיכול לשרוד כאמן בתוך חברה שאין צורך לדבר עליה בכלל.

יעקב דורצ'ין עם סטודנטים ב"בסיס", 2016. צילום: לנה גומון

אתה נשמע קצת פסימי ביחס לחברה.
זו לא פסימיות, זה עניין של תפיסת הסטודנט לאמנות והאמן בתוך המרחב הציני והקשה שבו אנחנו חיים. אם אתה רוצה לקחת את העולם שלך כאמן לתוך העולם הקר והציני שמצוי בחוץ, צריך כישורים בשביל זה. בשביל זה אנחנו כאן: להנחות איך להפוך חולשות לכוח.

"המבנה גמיש, ואנו מגיבים על צרכים שאנו מזהים אצל סטודנט מסוים. זה הקונספט של המקום, בניגוד למכללה, ששם זה ליניארי. כאן יש חיתוכים, כי המרכז של 'בסיס' הוא הסטודנט."

לא נעים לי להיות עוכר שמחות, אבל הסטודנט שלך יחיה כאן שלוש שנים על מלגת קיום מלאה וכל עולמו יהיה מושקע ביצירה. ואז בתום השלוש שנים הוא ייצא מכאן ויהיה מורה שיתייבש לאיטו במערכת החינוך.
בדיוק על הקטע הזה אנו עובדים עכשיו. אנחנו רוצים לעזור לסטודנטים להגיע ליום שאחרי. סיפר לי אנתוני קארו שאחרי סיום הקולג', כשכבר היה לו ילד קטן, הוא היה אובד עצות לגבי מה שהוא ילך לעשות עם עצמו. אז הוא הלך ודפק על הדלת של הנרי מור ואמר לו: "אני בוגר המחלקה לפיסול ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי". מור אמר לו: "אז תבוא מחר עם בגדי עבודה." העניין הזה של היום שאחרי מעסיק אותנו ואנחנו מקדישים לו הרבה מאוד תשומת לב ושיעור מעשי, כדי לשבור את המעגל שבו אמנים הולכים להוראה ומתייבשים. אנחנו פה לעזור לאדם שרוצה להיות אמן. זה לא בית ספר, זו חממה לאמנות. ואני לא מתרגש מסטודנט מבולבל. אני מעדיף כזה על פני סטודנט שיודע לדקלם יפה את המצופה ממנו ולקבל על זה מספר. זה נורא. זו בורות בעיניי.

"זה לא בית ספר, זו חממה לאמנות."

יש מקומות שמלמדים דברים, אבל המוטו שלהם הוא "בשבח הבורות". לכן אני מחפש קודם כול בסיס תרבותי. לאנשים שרוצים להיות אמנים יש צרכים אחרים והבורות היא לא אחד מהם. יש אמנים שלמדו שציניות זה אמצעי יעיל, בסדר, אבל זה לא מעניין אותי הסוג הזה של הסטודנטים ולא של האמנים, אף על פי שביניהם פה ושם יש אנשים סופר-מוכשרים. לא מעניינת אותי עבודת אמנות שהיא תומכת קריירה. אני רוצה אמנות שעוזרת לבן אדם להמשיך להיות כמו שהוא רוצה ולא מה שהשוק רוצה. אנחנו מכירים מאות אנשים שהתפספסו בגלל הלחצים החיצוניים. הם היו סופר-מוכשרים, ואולי זה יקרה לסטודנטים שלנו פה, אבל כל זמן שהם פה אני רוצה להציע להם כמה שיותר כדי לחזק אותם מול כל האפשרויות המשטחות, שלפעמים הן חלק ממהלכי קיום והתקדמות של אמנים מאוד מצליחים היום. יש אמנים מצליחים היום שהעבודה שלהם רדוקטיבית, כנועה, עשויה מתוך ויתור על אפשרויות אחרות שהיו להם. זה הכי מעליב אותי לראות את הדבר הזה. אני רוצה שיצא מפה סטודנט שמסוגל להחזיק מעמד מול המגמה הזו.

"אני לא נאיבי"
יש בזה מרכיב אוטופיסטי, לבנות פרסונה מהסוג הזה בעולם שזנח את התרבות, אתה לא חושב?
אתה יכול לומר שיש בזה מרכיב אוטופיסטי ולא ריאלי, אבל התאמות מתבצעות במהלך החיים. אני לא נאיבי. כל התופעות שדיברתי עליהן יכולות לקרות גם לבוגר של "בסיס", אבל בעקבות כל התהליכים שהם עוברים כאן אולי יתגבשו לסטודנטים שלנו הכוחות לא לוותר על דברים עקרוניים ובסיסיים אחרי שהם ייצאו מפה.

יעקב דורצ'ין עם סטודנטים ב"בסיס", 2016. צילום: לנה גומון

רוב הגלריות בתל אביב מציגות ציורים המיועדים למכירה. פיסול וצילום מציגים יחסית מעט. לא מוצגת שם אמנות שיש לה שאר רוח. זו אמנות שרוצה להימכר. אם נלך נמוך יותר ונפנה אל בתי המכירות הפומביות נראה שהם מציגים הרבה מאוד יצירות של תומרקין, אינסוף קדישמן, "אופקים חדשים" ולאחרונה גם שרבוטים של רפי לביא. חוץ מזה כאילו אין אמנות ישראלית עכשווית. נראה שהאמנים ששורדים הם אלה שיש להם יכולת לדבר עם השוק כך או אחרת, וזה כל הסיפור.
אבל אני לא נגד זה שישרוד, השאלה היא איך אתה שורד. תומרקין אמר לי תמיד: "אני יורה ברובה ציידים. שתי כדוריות יפגעו, השאר אולי לא." העבודות המפוספסות מביאות את העבודות הטובות. אז תומרקין יורה כך, ואחד יורה ממוקד ברובה צלפים, ובסופו של דבר ישנו גם את העניין של מבנה האישיות.

"אני לא מהפכן – אני רוצה שאנשים יהיו חשופים לצרכים שלדעתי הם חשובים."

נכון! יכול להיות שאתה מלמד כאן הרבה סטודנטים בשיטות הוראה ייחודיות, ובשביל להיות אמן מצליח בסופו של דבר צריך מבנה אישיות מאוד מסוים, ואם גם יש כישרון אז נוצר אמן גדול. בעצם מה חשוב כל התהליך המורכב שאנשים עוברים כאן או בכל מכללה אחרת? או שיש לך את זה או שאין לך.
אלינו מגיעים אנשים מוכשרים. כל אחד שהתקבל לפה הוא בעל פוטנציאל ומעניין מאוד. אנחנו לא נותנים ציונים, מצויים במעקב אחריהם ומציעים את המקסימום שאנחנו יכולים כדי לייצר תנאים להיווצרותו של אמן. אז בסדר, הרוב לא יהיו אמנים בסופו של דבר, אבל הם יהיו צרכני תרבות מורכבים. הם יזהו את צרכי השוק, הרי אנחנו חיים באותו עולם. אני לא מהפכן – אני רוצה שאנשים יהיו חשופים לצרכים שלדעתי הם חשובים.

אולי אתה מודרניסט לא רלבנטי בחשיבה שלך על הכשרת תלמידי אמנות, נלחם על דברים וערכים שפסו מהעולם? ואולי צריך לדעת לעצור, לרדת מהבמה ולכבות את האור?
אם הרצון שאנשים יתנסו בחומר עצמו, תוך שילוב של ידע תרבותי ותיאורטי נרחב, הוא דבר לא רלבנטי אז אני שמח להיות כזה. אני רוצה שסטודנט בסוף שלוש השנים כאן יוכל לזהות את עקבות האצבע של רודן בברונזה כסוג של טריות, וזה יחבר אותו לערכים תרבותיים והיסטוריים. זה כל מה שאני רוצה.

"אם הרצון שאנשים יתנסו בחומר עצמו, תוך שילוב של ידע תרבותי ותיאורטי נרחב, הוא דבר לא רלבנטי אז אני שמח להיות כזה."

איך המקום הזה רואה את עצמו ביחס לקהילה? יש פה משהו אנטי-קהילתי בעצם העובדה שהאמן של הסטודיו הוא ריבון לעצמו. נראה שהקהילה ממש לא מעניינת אותו. הדבר בא לידי ביטוי אפילו בעצם המיקום שלכם, באזור התעשייה המפואר בארץ, בהרצליה, כשהחנות הצמודה אליכם היא סוכנות הרכב היוקרתי בעולם – מזראטי.
קודם כול יש כאן סטודנטים שבשום בית ספר אחר לא היו מקבלים אותם. יש לנו פעילויות פתוחות לקהל הרחב. המקום פתוח לרחוב. יש קפיטריה במחירים מסובסדים שכל אחד מהרחוב יכול לעלות, להיכנס ולאכול. יש אירועים וסרטים והרצאות מאוד איכותיות ויש פרסום לכל הדברים האלה. האדם מהרחוב יכול להיכנס לכאן להסתובב בבניין, להציץ בגלריות ולצרוך מה שהוא רואה פה. יש כאן קורסים אקסטרניים והמקום פתוח כל הזמן. לא מזמן נערכה כאן תערוכה גדולה מאוד של מצטייני בתי ספר תיכוניים שנפרסה על פני כל קומות הבניין. המון בתי ספר מכל חלקי הארץ הופיעו פה. זה היה אירוע מדהים עם כל המשפחות. אנחנו מנסים להגיע לסטודנטים פוטנציאליים כבר בתיכון. הלוואי עליי מקום כזה שהיה מאתר אותי כבר בתיכון ונותן לי להיות ולהתבטא. אותי זרקו מבית הספר בגיל 17.

אז אין לך בגרות?
לא עשיתי שום דבר. כשהביאו אותי למכללת אורנים שאל אותי המנהל של המכון לאמנות: "יש לך תעודה?" עניתי לו שכן – תעודה של קורס שחיה מכיתה ח'.

הביאנלה: פוליטיקה ואמנות
אז אם כבר התחלנו לדבר עליך, ספר לי קצת על חוויות ההצגה בביאנלה. האם היית מציג שם היום משהו דומה למה שהצגת אז?
הצגתי אז את מה שעשיתי, וזה היה דבר מאוד יוצא דופן שם. הייתי מציג שוב בביאנלה את מה שמעניין אותי היום. שמע, ירידים הם דבר מאוד פוליטי.

"הבונוס היחידי באמנות זה שאתה עושה מה שאתה רוצה. אם אתה לא עושה מה שאתה רוצה ומשרת כוחות כאלה או אחרים, אז אנחנו מדברים שוב על רדוקציה."

באיזה מובן זה פוליטי?
זה פוליטי, כי הקוניוקטורה היא פוליטית. אמן נבחר משום שהקוניוקטורה כך בוחרת. העסק הזה הוא פחות הירואי ממה שחושבים. היום אין לי צורך ביריד שכזה. אז זה היה בעיקר אמצעי עבורי לפגוש את הפסלים הגדולים של המאה ה-20, כמו ריצ'רד סרה, אנתוני קארו ואדוארדו צ'ילידה. זה היה הדבר המשמעותי עבורי. אתה מציג את מה שאתה עושה וממילא אנשים שזה מה שמעניין אותם יוצרים איתך קשר. זה שווה את כל העניין. התמונה שאני קיבלתי על עולם האמנות בעקבות השתתפותי בביאנלה היא הרבה פחות אידילית או אוטופית. עולם האמנות הוא עולם מאוד קר וכוחני. העניין הוא מה אתה מוציא מזה לעצמך. מבחינתי כאמן זה לא שינה לי כלום, כי המשכתי בקו שלי. הבונוס היחידי באמנות זה שאתה עושה מה שאתה רוצה. אם אתה לא עושה מה שאתה רוצה ומשרת כוחות כאלה או אחרים, אז אנחנו מדברים שוב על רדוקציה.

יעקב דורצ'ין, 2016. צילום: לנה גומון

בביאנלה לא הרגשת שאתה משרת כוחות כאלה או אחרים?
אני מניח שלאדם [ברוך] היו רצונות, אבל המשחק הוא בכל מקרה משחק מכור. זה תפור מראש.

למה הכוונה שזה תפור?
אני מתכוון לכך שהכוחות מאחורי הקלעים קובעים מי יזכה שם בפרסים. זה מצב עניינים של הכוחות הפועלים כשהאמנים הם סוג של פיונים. זה בדיוק כמו במרוצי מכוניות. שם לחברות המכוניות יש נהג מירוצים שהוא הכי טוב להוביל את המכוניות שלהם באותו רגע, אז ככה זה בנוי גם בביאנלה. אז אני לא יכול לעמוד בקוקטייל ולדבר ברצינות עם בן אדם שיש לו שערות ירוקות. אני לא בנוי לדברים האלה, וזה לא בגלל שאני ריאקציונר, זה בכלל שאיך שאני תופס אמנות זה דבר אחר, וגם כי אף פעם לא הייתה לי נטייה לעבוד עם דברים מובנים.

באזכור של "שיער ירוק" אתה מתכוון לאמנים או לאנשים שמסביב?
אני מתכוון לרוח הדברים של הסיטואציה בביאנלה. זה לא מעניין אותי. כדי להיות משומן בתוך התעשייה הזו, זה לא הלך עם סוג האמנות שאני מציע.

זאת אומרת?
להחליק ולתקתק ולתפעל את הכוחות המניעים.

רוצה לומר שיש בהצלחה אמנותית הרבה עניין של יחצנות?
בוודאי!

"אני חושב שאת עיקר השיח האמנותי מכתיבים כוחות שיש מאחוריהם רקע מסחרי."

בעצם מה שעולה מכל מה שאתה אומר הוא שהאמנות הטובה ביותר תתקיים במקום סמוי מהעין ונקי מלחצי שוק, מקום שלא עבר רדוקציה. ברגע שאמן נכנס לתוך המפעל האמנותי דינו נחרץ להיות מה שהוא אינו. יש משהו מאוד אכזרי ודטרמיניסטי במה שאתה אומר.
אני לא רוצה שיתקבל הרושם שאני דון קישוט שנלחם בתחנות רוח. אני גם לא חושב שיש שני עולמות מובהקים של אמנות גדולה ונקייה שמתרחשת בסתר ואף אחד לא יודע עליה, כי אלה תפיסות אידיאליסטיות. אני לא אידיאליסט וחי בעולם הזה כמו כל אחד אחר. אני מדבר על התקיימות כאמן שיכול לעשות דברים הפוכים ממה שאני מלמד אותו ולהתחבר לשיטה, אבל שידע מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. אני חושב שאת עיקר השיח האמנותי מכתיבים כוחות שיש מאחוריהם רקע מסחרי.

לסיום, תוכל לשתף בחוויה משמעותית שהייתה לך במוזיאון?

"מוזיאון הוא מבנה שמנהלים אותו איקס אנשים בזמן מסוים שיש להם את האג'נדה שלהם והוויז'ן שלהם – אם יש להם ויז'ן."

עם מוזיאון ישראל אין לי קשר בכלל. הם לא רכשו אף עבודה משמעותית שלי. במוזיאון תל אביב היה מוטי עומר, לא היה מוזיאון. מוטי עבד מולי שנתיים על התערוכה של הבארות, ולעבוד מולי שנתיים זה לא פשוט בכלל. הוא היה יכול להתקשר אליי והייתי אומר לו: "מוטי, אין לי ראש אליך עכשיו". והוא היה עונה: "בסדר, כשיהיה לך תתקשר". היום אם תדבר ככה לאוצר, לא תשמע ממנו שנתיים ואולי לתמיד. הייתה למוטי יכולת לעבוד עם תשובות כאלה גם מאמנים אחרים. מוטי הבין שאין לו מה להיפגע מהתשובות האלה. מוזיאון הוא מבנה שמנהלים אותו איקס אנשים בזמן מסוים שיש להם את האג'נדה שלהם והוויז'ן שלהם – אם יש להם ויז'ן.

החוויה שלך ממוזיאון היא חוויה של ריחוק.
נכון.

 

***
ד"ר אלי ברודרמן הוא ראש אגף הנוער והחינוך לאמנות ע"ש רות במוזיאון ישראל.