דצמבר 2017: גוף

שלום רב,

חקירת הגוף במרחב המוזיאלי מסקרנת יותר מתמיד על רקע השינויים החלים במוזיאון העכשווי ברחבי העולם. ממקום שבו המוזיאון נתפס כממשמע את הגוף ואוסר אותו באיסורים רבים – כגון דיבור חרישי, הליכה מדודה ומתונה, שמירת הידיים צמוד לגוף וכד’ – הוא הופך בהדרגה למרחב שבו הגוף מקבל חופש גדול יותר מבעבר. מבקרים מוזמנים להיות שותפים לחוויית הגוף במסגרת של מופעי מחול, ריצה או תחרויות בגלריות, וכן להתנסות בתערוכות המשלבות מציאות מדומה המגיבה לתנועות הגוף ועוד.

מאז הקמתם המוזיאונים נתנו קדימות לחוש הראייה על פני יתר החושים והיו חלק מתהליכי החיברוּת של השליטה בגוף ובדחפים. בשנים האחרונות מוסדות אלו בודקים מחדש את גבולות הגוף במרחביהם ומאפשרים לחושים נוספים ולמרחב תנועה חדש להיות חלק לגיטימי מתהליך האינטראקציה עם מוצגים – תהליך שנעשה מורכב יותר ויותר עם הזמן. נוסף על כך, ייצוג הגוף האנושי במוזיאון, אם כשלדים המופיעים בתצוגות מדעיות או ארכיאולוגיות ואם כאתרי הנצחה וזיכרון, מעורר דיון שהופך לעתים קרובות לוויכוח סוער.

היותו של הגוף האנושי חשוף ופגיע מעוררת בנו כאנשים את מה שהיידגר מכנה “angst”, אימה קיומית עמוקה מהמוות. לדבריו, המודעות להיותנו סופיים מהווה מנוע צמיחה ומאפשרת לחוש את קיומנו האותנטי. בגיליון זה נבחן את המתח שבין מודעות ואימה אלו לבין שחרור הגוף במרחב המוזיאלי. אנו מקווים שהכתבות והדימויים יעוררו שאלות, ואולי גם יתנו תשובות, באשר למקומו של הגוף ביחס למוזיאון ולתפיסת קיומנו כבני אדם.

יפעה מבטח גרינוולד מציגה את פרויקט “Healing Ink”, המבקש לרתום את הקעקוע, סוג אמנות מיוחד שהמצע לו הוא הגוף האנושי, לשם טיפול בנפגעי טרור ומלחמה בישראל. הדר סייפן בוחנת בסדרת תצלומים של כלי טיס ישנים של חיל האוויר כיצד הם הופכים לגופים טראומטיים נושאי עדות. אורן מאיירס מציע הפעלה המעודדת את המבקרים להשתמש בגוף שלהם כדי לחקות יצירת אמנות ולפתח הבנה אחרת של היצירה דרך המודעות לתנוחות הגוף המשתנות. איור של האמן זאב אנגלמאיר מציג את העיסוק העכשווי בגוף סביב נושא ההטרדות המיניות.

במוזיאון המטרופוליטן מתקיים אימון בוקר יומי המשלב ריצה, תנועה והתבוננות ברחבי הגלריות בליווי פסקול מוזיקלי. תכנית ייחודית זו מזמינה את המשתתפים לחוות את היצירות ואת המרחב המוזיאלי מזווית אחרת, תוך הדגשה של חושים שונים ושל המכלול הפיזי של הגוף. מיירה קלמן ולהקת מוניקה ביל ברנס פיתחו יחד את התכנית ומשתפים את החוויות שלהם ושל המתאמנים בטקסטים אישיים. יצירותיו של האמן כרם נאטור נבחנות במאמר של יעל למפרום מנקודת מבט מדעית-נוירולוגית, תוך התמקדות בגוף הפגיע ובהנכחת המודעות לפעולות אינסטינקטיביות מול ביטול מכוון של התגובות הטבעיות של הגוף. תמר רוזנפלד-כהן עוסקת בהצגת שרידי אדם ובדיון האתי המתפתח סביב מוצגים אלו בהקשרים של חינוך ומדע, זיכרון והנצחה, תוך התייחסות לכוחות הקולוניאליסטיים שהשפיעו רבות על סוגי החומרים המוצגים ועל אופי הצגתם.

קריאה נעימה,
מערכת “פלטפורמה”