כיצד מבנה נטוש בלב העיר מאפשר מרחב פעולה חופשי והופך ליצירת אמנות מתמשכת המיוצרת על ידי הציבור הרחב?

"המפעל" הוא פרויקט אמנות שבו הפך מבנה נטוש בלב ירושלים להיכל תרבות זמני ולבית פתוח ליצירה. זהו הפרויקט השישי של קבוצת "בית ריק". בדומה לפרויקטים קודמים של הקבוצה, זוהי פעולה מרובת פנים, בעלת אופי חמקמק, המקשה להגדירה במשפט פתיחה מוחץ. במובנים רבים המפעל הוא בית חרושת לאמנות – פועלים בו עשרות אמנים המייצרים ומציגים בו את עבודותיהם. במובנים אחרים, זוהי פעולה קולקטיבית שתוצריה העיקריים הם מקום עירוני חדש והקהילה שהתאגדה בתהליך הקמתו. נכון להיום שותפים בפרויקט עשרות רבות של אנשים, מירושלים ומהארץ, הפועלים ופועלות במגוון רחב של סוגי מדיום ודיסציפלינות. כל המעוניין מוזמן להצטרף לפעולה ולהשפיע עליה. מבחינה זו "המפעל" הוא יצירת אמנות המיוצרת על ידי הציבור הרחב ונמצאת בתהליך בנייה מתמיד.

"המפעל", שכונת מחנה ישראל, ירושלים, 2016. צילום: ניב חכלילי

"המפעל", שכונת מחנה ישראל, ירושלים, 2016. צילום: ניב חכלילי

קבוצת "בית ריק" פועלת בירושלים מאז שנת 2011. הפעילוּת נולדה על רקע תקופת המחאה, כשבעיר נשבו רוחות של זכות חדשה לעיר ולמרחב הציבורי שלה. התוודענו אז לתופעת המבנים הנטושים והרגשנו שיש בה פוטנציאל והזדמנות ליצירת פלטפורמה ממשית לפעולה. כאשר פלשנו למבנה הנטוש הראשון והזמנו את כל המעוניין להצטרף, לא דמיינו עד כמה רחב ומשותף החיפוש אחר בית חדש שבו ניתן לפעול וליצור יחד מציאות שונה.

הבחירה להיכנס לפעולה זו נובעת מהאמונה שרק במרחב של לקיחת סיכון, כאשר לא קיים דפוס פעולה ברור, קיימת האפשרות לחדש ולהתחדש.

רבים ממרכיבי הפעולה של הקבוצה בפרויקט "בית ריק I" נותרו אתנו עד היום. הם התפתחו ועברו שינויים ובעיקר הפכו מושא למבט רפלקטיבי ארוך שנים. התיאור הבא לא יסכם או ימצה זאת, אך יספק רקע להצגה ממוקדת יותר של פרויקט "המפעל".

בתחילת פעילותה התמקדה הקבוצה בפלישה למבנים נטושים. הפרויקטים נעשו ללא תמיכה או אישור  ונוצרו מתוך קפיצה "מעבר לגדר" ופעולה במרחב אמביוולנטי, על התפר שבין המותר והאסור. כל פרויקט נפתח בפרסום של קול קורא פתוח. לפעולות לא היה אוצֵר או מנהל מוגדר. המצטרפים לא שובצו בתפקידים ובמשימות שהוגדרו מראש אלא ניצבו בפני האתגר להמציא את חלקם בבנייה של מקום חדש. מהלכים אלו התבטאו בפיסול, בבישול, בבינוי, בגריפת לכלוך, במחקר היסטורי ובדרכים רבות אחרות. המשתתפים, ללא יוצא מן הכלל, עשו זאת בהתנדבות מלאה. הפרויקטים כללו תקופת בנייה ארוכה ואינטנסיבית שלאחריה נפתח אירוע פתוח לקהל, אשר הציג את התוצרים של תהליך העבודה. בסיום האירוע עזבה הקבוצה את האתר, בהשאירה מאחוריה תשתית עירונית חדשה שקיווינו שתנוצל.

תהליך התפתחות העשייה של הקבוצה התמקד בדיאלוג פנימי בין הפרויקטים והתעצמות הרעיון שכל פרויקט בונה דבר בעולם. לאחר "בית ריק ו" פעלנו ב"בית ריק II", במבנה נטוש נוסף. לאחר מכן התקיים פרויקט "הקיבוץ" בחווה חקלאית נטושה. לאחריו יזמנו את "השיירה", פרויקט בתנועה שנדד ברחבי ירושלים, וכן ביצענו את הפרויקט "קרון 322" בקרון רכבת היסטורי בן מאה שנה. כעת, לאחר הפסקה של שנתיים, מתקיים "המפעל". השמות הללו אינם מייצגים תמות אוצרותיות אלא ניסיון אמיתי לבנות משהו ולחיות אותו.

"המפעל" (פנים). צילום: רפי קוגל

"המפעל" (פנים). צילום: רפי קוגל

האם אפשר לשתף פעולה עם הממסד מבלי להתמסד?
בשונה מפרויקטים קודמים, "המפעל" הוא תוצר של שיתוף פעולה עם הרשויות המוניציפליות. חברת עדן, חברה עירונית האחראית לפיתוח מרכז העיר, הציעה לנו את המפתח לבניין ישן שעמד ריק בשכונת מחנה ישראל, תקציב משמעותי, וכן את המנדט להוביל בו פעילות במשך מספר חודשים. ההצעה והמחשבה על כניסה לפרויקט העלו בנו שאלות וחששות מידיים: האם התמסדנו? האם קונים אותנו? האם התהליך הזה יהרוס את "בית ריק"? האם נצליח לשמר את האוטונומיה של הקבוצה? ומצד שני, כיצד הממסד יתמודד עם גוף שבמובנים רבים הוא אנרכיסטי? יותר מכול, החשש היה לפגיעה באחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בפרויקטים – הקהילה הארעית שמתאספת ועובדת יחד. כיצד נשמר את כוח ההזמנה? כיצד החירות וחוסר ההגדרה יתממשו במסגרת תנאים המאלצת אותנו לנהל תקציב ולתת דין וחשבון לגוף מממן?

מהלכי התכנון והבנייה מתרחשים במקביל ובדיאלוג מתמיד. ההימנעות מתכנית פעולה סגורה מראש שומרת על כך שהפרויקט יהיה פתוח לבלתי צפוי.

אין לנו תשובות חד-משמעיות לשאלות הללו. אנו לומדים אותן ומנהלים איתן דיאלוג מתמיד. אלה הם חלק מהאתגרים המכוננים של הפעולה, המלווים כל הכרעה וכל פעולה במפעל. אחת ההחלטות המוקדמות בפרויקט, מתוקף הרעיון של הקמת בית חרושת, הייתה להתחלק למחלקות האחראיות על תחומי פעילות שונים. "מחלקת מחקר ופיתוח", לדוגמה, התמקדה במחקר היסטורי של המבנה וסביבתו ופיתחה דיאלוג בין רקע זה לבין תהליכי העבודה שהתרחשו במפעל. "ועד עובדים" עסק בבניית תוכן חי לחודשי הפעילות הפתוחים לקהל. בפעילות זו השתתפו ומשתתפים עשרות מוזיקאים, פרפורמרים, אנשי במה ותוכן, אשר בנו אירועים, מופעים ו"השתלמויות" שונות.

מחלקה נוספת, "מחלקת ייצור", אחראית לבינוי המבנה ולסביבתו, ובאמצעותה נוכל להרחיב את הדיון באתגרים שהוצגו למעלה. על פי מתכונת העבודה, הכניסה למחלקה פתוחה לכל אדם והתגמול מתבצע על בסיס שעות עבודה. לא נדרש רקע מסוים. התוצאה היא שפועלים בה אנשים מתחומים שונים: מעצבים, אמנים, אדריכלים וכאלה שהגיעו ללא כל רקע מקצועי. סך השעות המחלקתי והאישי מוגבל, ומעבר לכמות מוגדרת מראש העבודה אינה מתוגמלת. הצלחת המתכונת הזו נובעת מהתפתחותה של דינמיקה קבוצתית חזקה ומהווי אנושי חי. המחלקה מציעה מרחב פעולה שבו המשתתפים חווים חיבור פנימי אמיתי וכן עם העשייה שלהם. חיבור זה מדבק ומזמין הצטרפות לפעילויות שונות – בבניית ריהוט, בניקוי המטבח, בפיסול בקיר, בבישול, בעבודה עד השעות הקטנות של הלילה ועוד.

הכנת פנקסי החבר של "המפעל". צילום: יעל הרשקוביץ

הכנת פנקסי החבר של "המפעל". צילום: יעל הרשקוביץ

פיתוח הקבוצתיות והגיבוש של תחושת השיתוף ב"מחלקת הייצור" קשורים בהטמעה של אופן עבודה ייחודי. עבודת המחלקה מתבצעת בשיטה של "בנייה נרקמת", שבה מהלכי התכנון והבנייה מתרחשים במקביל ובדיאלוג מתמיד. ההימנעות מתכנית פעולה סגורה מראש שומרת על כך שהפרויקט יהיה פתוח לבלתי צפוי. זהו מצב של חוסר ודאות. אולם הדרישה המתקיימת במצב זה להקשבה ולדיאלוג בין אנשים, בין יוצרים לבין החומרים הזמינים, בין שאיפות הביצוע לבין הזדמנויות הקטנות הנקרות בדרך – כל אלו מייצרת סביבת עבודה מאתגרת וניסיונית, הדורשת שיתופיות ומתגמלת בלמידה הדדית והתחדשות.

כל פעולה ומטלה, גדולה כקטנה, הופכת לשאלה המבקשת פתרון יוצר: כיצד תולים סירים במטבח, איך חוגגים סוכות, מה כדאי לעשות ביום רביעי בערב ואיך מתמודדים עם ההיסטוריה של המבנה.

חשוב להדגיש: עבורנו מכלול הפרויקט נתפס כיצירת אמנות אחת. מכלול זה מכיל רבדים שונים, העשויים לייצר מראית עין של עצמאות. ניתן להתייחס ל"מפעל" כאל גלריה, הכוללת אוסף של עבודות אמנות. אפשר להתייחס אליו כאל חלל הופעות, שבו מתקיימים אירועים מספר פעמים בשבוע. לא אחת גם תופסים אותו כמרכז קהילתי. אין אלה פרספקטיבות "שגויות". ההתייחסות אל המכלול כאל יצירה מסמנת שאיפה ליצור מרחב מפולש ופרוץ, שבו התחומים המובחנים הללו נפגשים, הן ברמת החומר והן ברמת היוצרים. "מחלקת הייצור" היא דוגמה מצוינת להצלחה. עובדים בה אמנים בעלי שם לצד נערים מהבתים השכנים, מפסלים בה פְסלים, עובדים בה עבודת כפיים מיוזעת, מנקים את החצר וגם יושבים יחד לסעודות ליליות. עשייה כזו מפרקת את המילה "אמנות" מן המטען הפומפוזי שלה ומחזירה אותה אל רצפת היומיום, אל האפשרות הפתוחה בפני כל אחד לחפש ולהמציא, אל עבודת הכפיים, אל ההתחככות עם חומר – בדיבור ובעשייה.

לצד הצלחות הפרויקט, מתעוררות גם שאלות ובעיות הממשיכות לאתגר את הפעילות: האם ניתן כלל לייצר שפה משותפת עם הרשויות? האם אפשר לשמור על אוטונומיות? לצד ההצלחות יש גם כישלונות. אולם הבחירה להיכנס לפעולה זו נובעת מהאמונה שרק במרחב של לקיחת סיכון, כאשר לא קיים דפוס פעולה ברור, קיימת האפשרות לחדש ולהתחדש. תהליך עבודה אמנותי הוא בהרבה מובנים תהליך שואל. להבדיל מהצבה של אמנות במרחב הציבורי, הפעולות של "בית ריק" שואפות לייצר מקום המזמין את הציבור להצטרף לאינטימיות של תהליך העבודה. כל פעולה ומטלה, גדולה כקטנה, הופכת לשאלה המבקשת פתרון יוצר: כיצד תולים סירים במטבח, איך חוגגים סוכות, מה כדאי לעשות ביום רביעי בערב ואיך מתמודדים עם ההיסטוריה של המבנה. בשונה מפרויקטים קודמים, קיום המפעל לאורך תקופה מציע מקום עירוני, פונקציה עירונית חדשה. בדומה לפעולות העבר, זהו ניסוי הבוחן איזו ציבוריות מחוללת הפעולה האמנותית ואיזה מרחב צומח כאשר אנשים מוזמנים לבטא את עצמם מתוך עניין אישי ומתוך חיבור למציאות משותפת ולבנייה של משהו יחד.

***
נטע מייזלס הוא ממייסדי קבוצת האמנות "בית ריק" וממובילי פרויקט המפעל, דוקטורנט לפילוסופיה במכון כהן ואוניברסיטת תל אביב, חוקר ופועל בצומת הדרכים עיר-אמנות-חברה.